טילים על מורשת

נכדות מפוחדות, מכוניות מפויחות וריאיון לא שגרתי: רשמים וחוויות מכמה ימים מאתגרים בשכונת מגוריי במורשת, יישוב קהילתי דתי לאומי בגליל התחתון

ישראל שבו

אנחנו במלחמה עצימה עם חיזבאללה כבר מספר ימים. לקראת שבת פרשת 'כי תבוא', סגרתי את חלון הממ"ד עם לוח פלדה שהותקן לכך והברחתי בשני בריחי ביטחון. בשעת אזעקה אין זמן לפעולות מסוג זה וכדאי להיות מוכנים. אם מדברים על מוכנות, אז מספר מילים על המוכנות הכללית של מורשת.

מורשת במלחמה. היישוב שלנו מאורגן בצורה מיטבית למצבי חירום. יש כוחות הצלה ועזר במגוון תחומים הפועלים במסגרת צח"י. קהילת מורשת מונה קרוב ל-400 משפחות. במשך מספר שנים הכשרנו עשרות חובשי רפואת חירום מיומנים. לרשותנו גם אמבולנס, והכל פועל תחת הפיקוד של מד"א. בעיתות שגרה אנחנו מאיישים גם את תחנות ההזנקה של מד"א בכרמיאל, בעכו ובקריית מוצקין. האמבולנס שלנו גם משתתף בסבב כוננויות מרחביות כולל צוותים. האמבולנס נותן מענה לצורכי יישובי הסביבה, כולל כמובן יישובים שתושביהם אינם יהודים.

במשך שנים הוכשרו לטובת צח"י צוותי כיבוי אש, צוותי חילוץ טכניים ממבנים שנפגעו. צוותים של עו"סיות מטפלות בפן החברתי בזמן אירועים ביטחוניים. ויש לנו כמובן כיתות כוננות, כולל צוותי רחפנים. צוותי כיתות הכוננות מאוישים בלוחמים מיומנים יוצאי יחידות קרביות. כל הצוותים עברו תרגולים תקופתיים והם במצב כשיר. נוכחתי לדעת זאת על בשרי ביום ראשון 22 בספטמבר לפנות בוקר.

אישי בהחלט. אנחנו ממייסדי היישוב. לפני קרוב ל-30 שנה עלינו עם המשפחות הראשונות. הבית שלנו בשלב א', והטילים "חיפשו" כנראה את הוותיקים. אירחנו לשבת את בתי אביה ומשפחתה, תושבי נטור שברמת הגולן. אביה, שהיא הדולה של הגולן, הצליחה למצוא שבת ללא לידות צפויות, ומשפחת דהן שמחה לרדת מהגולן, להתרחק לשבת אחת מטווח הטילים ולהירגע. במוצ"ש נפרדנו, אבל שתי נכדות – אדוה (לומדת בכיתה י"א) ואילה (לומדת בכיתה ט') – נשארו ללון אצלנו במחשבה להצטרף בבוקר להסעה לאולפנית טבריה.

בשעה 01.00 נשמעה האזעקה הראשונה במורשת, הראשונה במלחמת "חרבות ברזל". הבנות ירדו מהקומה השנייה לממ"ד. הנחינו אותן להתארגן להמשך הלילה בממ"ד. הלכנו לישון בתקווה להמשך לילה שקט, אך דרוכים. ההתרעה השנייה הגיעה בסמוך ל-03.00 – האפליקציה בטלפון השמיעה את הצליל המוכר. הערתי את פנינה רעייתי ודילגנו לממ"ד – מרחק שני צעדים מחדר השינה. בדרך שמענו את האזעקה, ואחרי שניות את הבומים של היירוטים. לא קרובים מדי. אחרי 10 דקות שבנו לחדר שינה, הבנו ששקט כבר לא יהיה. ההתרעה השלישית הגיעה ב-06.10. התרגולת ידועה. מצטרפים לנכדות שבממ"ד. מספר שניות לאחר שסגרנו את דלת הממ"ד, החלו להישמע בקרבתנו בומים וגם פיצוצים של נפילות חלקי מיירטים.

ואז הגיע הבום הגדול. הבית רעד כולו. הבנו שזה קרוב ממש. שמענו רעש של שברי זכוכיות, קלטנו גם קולות של פצפוצי להבות. אילה צעקה שהיא מריחה עשן. הבנות נחרדו מאוד והתייפחו מפחד. הרגענו אותן, אמרנו שב"ה לא נפגענו, שומר ישראל שמר עלינו. בחלוף 10 דקות יצאתי מהממ"ד ושמעתי דפיקות על שתי הדלתות שבצידי הבית. "ישראל, ישראל, אתם בסדר? צאו מהר החוצה, צריך להתרחק מהאש!" פתחתי את הדלת וראיתי את חבריי מצוות צח"י, בידיהם גרזנים לפריצת דלתות. אחרים אחזו בזרנוקי מים והתיזו על שתי מכוניות בוערות בקרבת חזית הבית שלנו.

לבוש בפיג'מה, בידי הטלפון, דבר ראשון תפסתי עמדת צילום כדי לתעד את האירוע המיוחד. אני מתעד את מורשת מראשית ההתארגנות של גרעין תקווה ועד היום. כל שלבי העלייה והבנייה שמורים על הכוננים שלי. אני עוסק ביישוב שלי בתקשורת הקהילתית, מפיק סרטי וידאו ויחד עם חברי ושכני אהרן ווקר, גם מפעיל ומעדכן מדי שבוע את אתר הקהילה "מורשתון". אני לא רוצה להעלות מחשבות כפירה, אבל אולי…? אולי הקב"ה כיוון את הטיל שייפול דווקא מול הבית שלי, באמצע הכביש? כי ממרום שנותיי אני כבר לא ממש מתנייד בקלות, אז הקב"ה זימן את האירוע לפתח ביתי.

כשהעניינים נרגעו מעט. הבנות עטופות בשמיכות מצאו מחסה בבית תמי והרצל כהן, בשכנות לביתנו. תמי היא בתנו הבכורה וגם הם מראשוני היישוב. בת נוספת, יעל, הנשואה לשמוליק ברנשטוק, גרה בקצה רחוב של היישוב, אבל בכל זאת שמוליק ונכדי אבי היו בין הראשונים להגיע כדי לעזור.

מכוניות נשרפו. ברדיוס ניכר מפגיעות שני הטילים, נפגעו מכוניות רבות. חלקן חטפו 'רק' רסיסים וחורים מחלקי הטיל. המכוניות שהיו קרובות לנקודות הנפילה עפו למרחק מספר מטרים. שתי המכוניות של שכנינו, משפחת ויינברגר, הפכו להליקופטרים ועפו. אחת מהן נחתה במרחק עשרה מטרים.

בגינת השכנים. המכונית השנייה בחרה לנחות על המדרכה, בצמוד לעמודי האבן בגדר שבניתי במו ידיי לפני 18 שנה. על הבנייה הזאת בתי יעל העניקה לי את הכינוי "אבא אבן". גם אז, תוך כדי הבנייה, היו אזעקות בגלל טילים מלבנון במלחמת לבנון השנייה. את שתי המכוניות הבוערות של השכנים שלנו רואים יפה בצילום המצורף.

הרהורים והכרת הטוב. במורשת 2024 יש כיום כ-400 משפחות. במתקפת הטילים הזו נפגעו 15(!) בתים, חלקם בצורה קשה. במטח הטילים על מורשת פגע טיל נוסף בבית של בן דודי, מוטי פריש, ברחוב מקביל לשלנו – מרחק כ-50 מטרים. בית פריש ניזוק בצורה קשה אף משלנו, גם בית השכנים יעל ושמעון שכטר. בואו נחשוב: האם זו סטטיסטיקה נורמלית? 15 בתים נפגעו, עשרות מכוניות נהרסו, ואנו תושבי מורשת – איש לא נפגע בחסדי ה'. שריטה אין לאיש. האין זה נס גלוי? אכן, השבת אמורה הייתה להיערך סעודת הודיה בפורום רבתי, אך הדבר נמנע מאיתנו מסיבות ביטחוניות ותקנות של פיקוד העורף. עוד יבוא יום מתאים בע"ה.

ופן אישי נוסף. בשעות הבוקר ביום ראשון, אחרי מתקפת הטילים, התרחשה מתקפת תקשורת. הגיעו כתבים וצלמים של מדיות רבות ושונות. רעייתי היא טיפוס מופנם ורגיש, ולא נוהגת להיחשף ולהתראיין. אולי נפילת הטיל יצרה אצלה שינוי בדפוס ההתנהגות, כי להפתעתי היא הסכימה לספר לכתבת-צלמת את חוויותיה מהלילה ומהבוקר. עמדתי רגע בצד, מקשיב ונפעם מתופעת הטבע הלא רגילה: פנינה מתראיינת!

אציין שרעייתי ואני שורדי שואה. משפחת פלדמר הוסתרה על ידי חברים סלובקים בחדר מסתור בפאתי היער. פנינה הייתה פעוטה כבת שלוש. משפחתי, משפחת שורץ (בטרם עברנו לשבו), חוותה את השואה בהונגריה. אמא לבד עם שלושת ילדיה התנהלו בגטו. אבא הי"ד כבר היה במחנה עבודות פרך, ולא חזר משם. אבא לא זכה להכיר את בנו הקטן, אחי אהרן. מהגטו הובלנו בקרונות בקר לאושוויץ, וממש בפתח מחנה ההשמדה נמנע מהרכבת להתקדם כי המסילות נהרסו בהפצצות של בעלות הברית. הרכבת פנתה לווינה, שם שהינו עד לשחרור.

נחזור לריאיון עם פנינה. הכתבת שאלה איך יצאנו מהבית לכיוון הלהבות, ופנינה החלה לתאר את הבריחה שלנו. לפתע היא השתנקה ואמרה: "לפני 80 שנה ברחנו מהגרמנים, ועכשיו אנחנו נאלצים לברוח שוב?! וזה קורה בארץ ישראל!" פנינה קטעה את הריאיון ויצאה מהפריים.

אני הייתי שליו (באמת או שמא רק לכאורה). אנשי צח"י שפגשו אותי בפתח הבית טענו שההתנהגות שלי ממש לא תואמת את הסיטואציה. גם כתב ערוץ 13 שראיין אותי על רקע הבית ההרוס והמכונית שעדיין העלתה עשן, לא חדל מלחזור על המילים: "איזו שלווה… איזו התנהגות…" אבל מה שהם לא יודעים הוא שיש לי ברית אישית עם ריבונו של עולם עוד מימי השואה, שיצילני מכל צרה וצוקה.

ואכן, הקב"ה קיים באותו הבוקר את הברית. בינינו, פנינה טוענת שאני מפנים עמוק-עמוק את סערת הרגשות, ושבאמת הרוגע ממני והלאה. אולי. אז השבת ניסע לבתנו בעפרה ונתארח בבית ענת ועדוא מעוז. אולי באמת רעייתי צודקת.