ספוקויני יעקבבכמה מקומות בתפילת הימים הנוראים מופיע הביטוי 'יודעי תרועה', הלקוח מפרק פט בתהילים: אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. מה כוונת הכתוב 'הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה'? האם עמים אחרים אינם יודעים להריע? ודאי שיודעים הם. מסביר רש"י: שיודעים לרצות את בוראם בר"ה בתרועה, שמסדרים עליה מלכיות זיכרונות ושופרות. ומצודת דוד כתב: "היודעים להתחבר ולהידבק במקום". אין מדובר פה בידע טכני של נגינה או שירה, אלא בחיבור שבין החול ובין הקודש. להפוך את התקיעה הטכנית לתקיעה הקוראת לעם לשוב בתשובה שלמה וכן קריאה לרבש"ע לזכור את עמו. כך אפשר להסביר את הפסוק " מֶלֶךְ מְמַלֵּט מֵרָעָה לְיוֹדְעֵי תְרוּעָה האל קדוש" [ מתוך הפיוט 'קדוש' לרבי אלעזר הקליר] עפ"י הרב הורביץ ב'מטה לוי' זהו מלך "שמדתך למלט מרעה את ישראל בעבור שיודעים לפתותך בתרועה"
על תרועה כזו סיפרה רבקה וולבה: יום העבודה המפרך הגיע סוף סוף לסיומו. הגיע הזמן להסתדר בשורות. הצוררים ספרו את עדר הפועלים ואנחנו התחלנו לצעוד לעבר הגטו. ברגליים כושלות, כשכל עצמותינו דואבות, התנהלנו לעבר הגטו ופתע בלכתנו כך, החל אחד הפועלים היהודים לשיר משירי הגטו. למרות הצרות, ואולי בגלל הצרות חוברו בגטו שירים רבים בידי אנשים שונים. היו אלה שירים אופייניים. כולנו הצטרפנו לשירתו.
דרכנו עברה בין חנויות הגויים, והנה מבעד לחנות הציצו בנו הגויים בסקרנות מהולה בתימהון. הם לא האמינו למשמע אוזניהם – יהודים הנמצאים בתנאים כאלה מסוגלים לשיר? תמיד ראינו על פני הגויים את שמחתם לאיידנו. ועכשיו, בערב המיוחד הזה ראינו בעיניהם תימהון ותדהמה.
מילות התקווה שבשירים המספרות שעוד רגע קט תחלופנה הצרות ואנו ניגאל, נסכו ביהודים החלושים והעייפים כוח רב, ובמשנה מרץ צעדנו לעבר הגטו, אל מה שהיה עכשיו ביתנו, אל בני המשפחה שעוד נותרו לנו וציפו בקוצר רוח לשובנו"
ואכן, בר"ה אנו פונים בתרועה לריבונו של עולם
מבקשים להזכיר את הרבי קלונימוס, הצדיק שנעלם
האיש ששכל את בנו בגטו והגיב בבכייה סודית וחרישית
כדי שלא להעציב את הציבור שהמתין לסעודה שלישית.
כן, זה אותו הרבי ששר 'אשת חיל' בהתלהבות ובדבקות
ותרם לציבור האומלל לחוש שעה קלה של התעלות והתנתקות.
הרבי, שבדרשותיו חיזק את הציבור ועורר תקווה ומחשבות טובות
זמן קצר לפני שעלה הגטו בלהבות.
נזכור את שירת שיר השירים של קהילת יהודי קובנה התמימה,
בעיצומה פרצו הצוררים בשאגה אל הבמה
'שנל' צעקו, רדפו והכו כל יהודי
אך לא הצליחו להפסיק את שירת 'לכה דודי'
כך קרה גם עם יהודי לובלין, בהם ניסה להתל הצורר בעליבות
צעק לעברם "שירו יהודים!" והם שרו ורקדו בהתלהבות
עד שנאלץ להפסיק שירתם בכוח ובצעקה
אך הם המשיכו לשיר בין מכה למכה.
יודע תרועה אחר היה ר' עזריאל דוד פסטאג, שהיה ידוע כחזן ומלחין עוד לפני המלחמה בקהילת מודז'יץ בוורשה. במלחמה הובל ברכבת מגטו ורשה לטרבלינקה יחד עם רבים אחרים. ברגע של התרוממות נפש החל לשיר את 'אני מאמין' במנגינה, שכנראה חיבר עוד קודם לכן בגטו. הוא לא הספיק לפרסם את המנגינה ולמרות זאת, כששר, נסחף אחריו כל הקרון בשירה ואז אמר פסטאג: "את מחצית חלקי בעולם הבא אני מוסר למי שיציל את חייו ויביא את המנגינה לרבי" שני צעירים קפצו מיד מהקרון. אחד נהרג מירי המרצחים הנאצים והשני הצליח לברוח וניצל. חלפו כשלוש שנים עד שהצליח להגיע לאדמו"ר רבי שאול טאוב ולהעביר לו את המנגינה. כששר הרבי את הניגון, מיד התפשט ותפס בכל קהילות ישראל. אז אמר הרבי: "עם הניגון הזה הלכו היהודים אל מותם ועם הניגון הזה נקבל פני משיח" זהו עם 'יודע תרועה' ואינו מאבד תקווה. שנה טובה!
Yaakovspok1@gmail.com
