שורק יואב (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה', yoav.mr@gmail.com)בשלב זה של המסע שלנו בסדרה "תורה ומצוות – בין דתיות חילוניות", איננו עסוקים בהערכה או במתן ציונים, אלא רק בחשיפת המציאות של המסורת הגדולה שלנו: עד כמה היא 'דתית' (באופייה, לא בעצם הזיקה למסורת) ועד כמה 'חילונית' (באורחות חשיבתה, לא במובן של התנכרותה למסורת).
פתחנו בשבוע שעבר בהזכרת האמירה הרווחת בחוגים חשובים, לפיה "היהדות איננה דת". אמירה זו נשענת על מלוא הרוחב של היהדות, שהיא ברית בין א-לוהים לעמו, שנועדה להביא ברכה לאנושות כולה, ושבה יסודות לאומיים ואוניברסליים הם העיקר – ולא מערכת היחסים האישית שבין אדם לא-לוהיו. הרב צבי יהודה קוק הדגיש כי גם לפני הופעת התורה בעולם היו נתיבים ליחיד להתקרב לא-לוהיו; לא לשם כך ניתנה התורה, ולא זו שליחותה בעולם.
עם זאת, בפועל, החיים הדתיים שאנו מכירים, הנשענים על עולם ההלכה שהתעצב במשך הדורות, ולא פחות מכך על עולם המחשבה האמונית ועל סידור התפילה, נושאים כמה מאפיינים של דת. נצביע בולטים שבהם: הראשון, העמדת היחסים שבין אדם לא-לוהיו כעניין חשוב בחיים, מן היומיום ועד לרגעים הגדולים של החיים; השני, ההתרגלות לראות את העולם שאנו חיים בו כתחנה בדרך ולאו דווקא כ'דבר האמתי', ואת הידע האנושי והמוסר האנושי כבעלי ערך חלקי ולא מלא. קיומו של 'עולם הבא', וקיומה של מערכת כללים שאינה נובעת מהגיונו של העולם, היא מן המאפיינים המובהקים של חשיבה והתנהגות דתית. במובנים האלה, היהדות של שומרי תורה ומצוות כיום היא בהחלט 'דתית'.
מתי, אפוא, הפכה היהדות ל'דת'?
להבנתי, התהליך מתחיל בראשית ימי הבית השני, והוא חלק ממפעלם הגדול של מי שאנו מכנים היום "חכמינו זכרונם לברכה". לפי האתוס שהתנאים עצמם לימדו אותנו, "אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות" (ברכות ל"ג, וראה גם מגילה ט"ו). מערכת התפילות והברכות היא מפעל עצום, שככל שהתפשט והפך לנורמה מקובלת ואף מחייבת, יצר שינוי דרמטי בחיי היומיום של היהודי המאמין והנאמן לתורה ולחכמים.
המערכת הזו מעמידה את האדם נוכח בוראו כל הזמן, ומעצימה בכך את המרכזיות של מערכת היחסים ה'אנכית' הזו (שבה אדם תולה עיניו לשמיים בתפילה או בהודיה, בבקשת מחילה או בהכנעה) של 'בין אדם למקום' מול מערכת היחסים ה'אופקית' שאדם מנהל מול העולם, שהיא גם זו ש'בין אדם לחבירו' וגם זו שבה הוא המשפיע והיוצר, בעולם הפיסי או הרוחני. גם אם ידובר על מעלת האדם שנברא בצלם א-לוהים, עצם העמדתו באופן תדיר מול א-לוהיו מעניקה ממד של הצטנעות והקטנה תדירית לחייו, ועמה גם נטייה גוברת לכפוף את הידע ואת המוסר המגיעים מן העולם ומהחוויה הפנימית למה שמגיע בהתגלות מלמעלה.
כשחכמים יצרו את מערכת הברכות והתפילות הם עשו 'פניית פרסה' מהאידיאל המקראי, שנלחם בכל כוחו על מנת להעתיק את מרכז הכובד של חיי האמונה מפולחן (ביחס לדמות א-לוהים) לשמירת מצוות (שניתנו מא-לוהים בלתי נראה). התורה ביקשה שלא נעבוד את הא-לוהים "תחת כל עץ רענן" אלא נצמצם את העמידה מולו למקום אחד אליו באים במיוחד, ולמועדים מיוחדים בשנה. היא הציבה אידיאל מוזר שבו האדם המקיים את המצוות מנכיח במעשיו אלה (השייכים למישור של יחסיו עם העולם) את א-לוהים. במקום לעמוד ולהכריז שא-לוהים הוא קדוש (ואנחנו קטנים ושפלים), הכריזה התורה על מודל אחר: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם".
דומני שדי בכך שנדמיין חיים של נאמנות לתורה – שאין בהם ברכות, לא ברכות המצוות ולא ברכות הנהנין, ושאין בהם תפילות – לא שחרית ולא ערבית, לא בחול ולא בשבת – כדי שנבין עד כמה היהדות שומרת התורה של לפני אנשי כנסת הגדולה שונה מהיהדות שומרת התורה שאנו מכירים. זהו שינוי מאז'ורי, וחכמים עשו אותו כי הבינו שלא ניתן עוד לקיים את התורה בצורתה הישנה.
חכמים הקדישו רק מסכת אחת לכל המפעל הזה – מסכת ברכות – מתוך ששה סדרים גדושים שעסוקים בענייני טהרה וקרבנות, מצוות התלויות בארץ ודיני המועדים, ועולם היחסים של המשפחה ושל חיי הכלכלה. כלומר, גם בתודעתם, עולם הברכות והתפילות היה קטן ביחס למערכת המצוות. ובכל זאת, נראה שהוא הפך להיות המעצב הגדול של התודעה ושל החיים.
הם היו כנראה מודעים לפוטנציאל הזה, ולדרמטיות של מפעלם, ולכן הציבו את המסכת הזו כמסכת הראשונה של ששה סדרי משנה – ואולי לכן גם חתמו אותה במשנה מעניינת, המדברת על הפצת שם שמיים למרות המחירים האמוניים הכרוכים בכך – ורואה בכך "עת לעשות לה' הפרו תורתך". הנה כך מסתיימת מסכת ברכות:
"כל חותמי ברכות שהיו במקדש, היו אומרים מן העולם. משקלקלו המינין, ואמרו, אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים, מן העולם ועד העולם.
והתקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר ('והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו, יברכך ה". ואומר, 'ה' עמך גיבור החיל'. ואומר, 'אל תבוז כי זקנה אמך', ואומר, 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. רבי נתן אומר – הפרו תורתך עת לעשות לה'."
