הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)פרשת הילדות האתיופיות צריכה להיבחן במבט רחב יותר. מדובר במפגש מורכב של מערכת חינוך שהממד הפרטי בה גדול מידי; ברצון שיש בו סתירה פנימית – גם לקלוט עליה, גם להעניק חינוך דתי, גם לשמור על רמה גבוהה של לימודים וגם למנוע בריחת תלמידים למוסדות לימוד אחרים; במערכת תקשורת המבקשת את הסיפור בלי להתחשב באמת, בענייני לשון הרע, באיסורי הלבנת פנים ובוודאי הלבנת פנים ציבורית ועוד ועוד. בשעה שמדובר במערכת כה סבוכה, קשה מאוד להתיר את הקשרים השונים ולשאול את עצמנו לא רק מה היה בעבר אלא מה עלינו לעשות בעתיד.
דברים אלה מיוחדים דווקא על רקע פרשת השבוע. לאחר שנראה היה כי בית יעקב מתמוטט ומתפרד – האחים הולכים לדרכם, שמעון ולוי עושים נגד רצון יעקב בשכם, יהודה נושא בת איש כנעני ושמוע שוע, ראובן שוכב את בלהה פילגש אביו יהא פירוש מעשה זה אשר יהיה, לשמעון ילד בן "שאול בן הכנענית" המלמד הרבה על השאלה מי הייתה אשתו; יוסף נמכר; ועוד ועוד – מתברר כי הבנים כולם עומדים סביב מיטתו של יעקב, מאוחדים ומגובשים, ובונים ביחד מרכז רוחני המקים את האומה הישראלית לנצח. אף אנו היום צריכים ללכת בדרך זו: על אף העובדה שאנו שונים, שיש בינינו "שבטים" המובחנים זה מזה – יסוד עיקרי בעצם קיומנו הוא יצירת המרכז הזה. המרכז הזה הוא הזהות העצמית שלנו: כולנו בני יעקב, כולנו נועדנו ללכת בדרכיו, וכולנו מרכיבים ביחד את האומה הישראלית כולה.
לו הייתה מנהיגות ראויה – חינוכית, רוחנית ופוליטית – היא הייתה פועלת להשיב את יסוד האחדות למקומו. היא הייתה מונעת מצב בו רבים אינם יכולים להרשות לעצמם ללמוד בבתי ספר פרטיים, ונאלצים להסתפק בבתי ספר שהתרוקנו מתלמידים שהלכו לבית הספר הפרטי; היא הייתה יוזמת מערכת חינוכית שוויונית יותר, בו השוויון אינו משתק ואינו מנמיך קומה, אלא להפך – מושך את כולם למעלה, כל אחד לפי יכולתו; היא הייתה מטמיעה עוד ועוד את הידיעה כי ההפריה ההדדית הנוצרת בחיבורים בין ילדים הבאים מתרבויות שונות היא ברכה ולא קללה. אין מדובר רק בהשפעה של ה"טובים" על ה"חלשים" אלא גם בהשפעה חוזרת; היא הייתה מפתחת מדדים נוספים לבחינת בתי הספר – לא רק מבחני הישגים ומיצ"ב כי אם מדד פעולות החסד והצדק שתלמידי בתי הספר נוטלים בו חלק, ועוד ועוד.
בשל העובדה שמערכת החינוך שלנו אינה כזו, אנו נמצא את עצמנו בשני מהלכים גדולים: הראשון שבהם הוא הצטמקות מתמדת של החינוך הממלכתי דתי, וממילא של המגזר הציוני דתי. אל לנו להתפלא כי מי שרוצה להצטרף אך נדחה בשל נימוקים של "רמה" או יכולת כלכלית הולך לרעות בשדות זרים, ומרחיק אותנו מהיעד של הרחבת הציונות הדתית לעם ישראל כולו. מעבר לעובדה שנגרם עוול למשפחות הנפגעות אנו מועלים בתפקידנו הכללי – אמונתנו העמוקה כי תורת ישראל לא ניתנה רק ליחידים כי אם לציבור ולקהילה. השני שבהם הוא התרחקות הולכת וגוברת שלנו עצמנו מהרבדים השונים של החברה בישראל. ילדינו ילמדו בינם ובין עצמם בלבד, ולא יזכו לא במה שניתן לקבל ולא במה שניתן להעניק דווקא מכוחו של מפגש תרבותי רחב.
זו כיום המשימה הלאומית, וניתן אף לומר שהיא העיקרית. החינוך – הוא הוא הדגל העיקרי שאנו צריכים לשים בראש מעייננו. בתחילה אצלנו בבית, ולאחר מכן בהוויה הלאומית כולה. בין שאר העניינים החשובים במדינת ישראל מזדקר ובולט החינוך כעיקרי שבהם, והיכולת שלנו להביא את הבשורה החינוכית שלנו לכלל האומה היא השאלה הרחבה האמיתית, שפרשת הילדות האתיופיות אך עוררה אותה.
תשס"ח
