הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מקובל לייחס למקיאוולי את האמרה "המטרה מקדשת את האמצעים". אמנם אמרה זו אינה מופיעה בספרו המפורסם "הנסיך", אולם היא עולה ממנו בברור, שכן לדעתו, מותר לשליט לעשות מעשים החורגים מהחוק, למען חיזוק השלטון והמדינה. האם היהדות תומכת ברעיון ש"המטרה מקדשת את האמצעים"?
שאלה זו יפה נדרשת בפרשת 'תולדות', בה יעקב אבינו לוקח במרמה את הברכות, והיא עולה גם בפרשיות נוספות. אולם דומה שהיא מתעוררת לראשונה כבר בפרשתנו, בהתנהגותו של אברהם היורד מצרימה. כאשר נאלץ אברם לרדת למצרים בשל הרעב בארץ, הוא חשש שהמצרים יהרגו אותו ויקחו את שרי אשתו, והפתרון שלו היה באמירת דבר שקר: "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (בראשית, יב, יא-יג). התנהלות זו מעוררת כמה תהיות, ועיקרן: האם מותר להשתמש באמצעי של אמירת שקר כדי להשיג את המטרה המבוקשת? האם מותר להפקיר את שרה בידי המצרים, על מנת להינצל? אברבנאל מבטא את הקושיה המוסרית בחריפות: "ויותר ראוי היה שיבחר במוות לבלתי עשות נבלה" כזו.
רוב המפרשים אינם עומדים על הבעייתיות המוסרית בהתנהגותו של אברהם, ונראה שיכולות להיות לכך שתי סיבות: האחת, הם מניחים שהוא עשה את כל מעשיו על-פי ה', ולכן אין מקום להרהר אחריהם, והאחרת, שהוא היה בסכנת חיים, ופיקוח נפש מהווה הצדקה מספקת לאמירת שקר. פרשנים אחדים, דוגמת הספורנו והמלבי"ם בדעה שהגדרת שרה כאחות אברהם היתה פתיח למשא ומתן על גובה המוהר, וכי אברהם נקט באסטרטגיה מתוחכמת שנועדה להרוויח זמן או להציב דרישות שיובילו לסיום מוצלח של הפרשה בטוב.
גישה שלישית בולטת בפרושו של הרמב"ן, שטוען כי "אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו". הרמב"ן סבור שעל אברהם: "והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש בא-להים כח לעזור ולהציל". הרמב"ן סבור שגם יציאת אברהם מן הארץ, בשל הרעב היתה חטא חמור, והוא אף טוען שבגין המעשים הללו של אברהם "נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה", וכך התקיים בכלל שמופיע בספר קהלת: "במקום המשפט שמה הרשע והחטא".
רש"ר הירש, שבמקרה של אברהם ושרה מוצא מקום ללימוד זכות בדומה לספורנו ולמלבי"ם, מאמץ באופן עקרוני את שיטת הרמב"ן, לפיה "אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודווקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת", והופכת אותם לדמויות "שיכולות להיות לנו למופת".
שיטת הרמב"ן מדגישה עיקרון כללי שמאפיין את המחשבה וההלכה ביהדות, לפיו המטרה אינה מקדשת את האמצעים. אסור לאדם לבצע עבירה גם אם כוונתו לבצע באמצעותה מעשה טוב. כך לדוגמה אסור להעלים מס, כדי להעביר יותר כסף לצדקה, ואין כל היתר לרשום שמות פיקטיביים של בחורים בישיבה על מנת להגדיל את התמיכה שהישיבה מקבלת. ההלכה קובעת שמצווה הבאה בעבירה – פסולה.
כל בר-דעת אמור להבין את הסכנה הגלומה בביצוע מעשים פסולים כדי להשיג מטרה שנראית ראויה. אולם קורה שדווקא בנושאים החמורים ביותר, בדיני נפשות, אנשים עלולים לפעמים לשכוח סכנה זו. כך אירע לפני עשרים ושלוש שנים, כאשר צעיר יהודי שומר מצוות רצח ראש ממשלה בישראל. אותו רוצח בוודאי בדק היטב כל דבר מאכל שהיה ספק בכשרותו. אולם ב"כשרותו" של מעשה הרצח הקל. הוא החליט לקחת על כתפיו את גורל האומה כולה, והאמין כי הוא יגאל אותנו. דווקא בשבת "לך-לך" יש להזכיר שאסור להשתמש באמצעים פסולים, גם כדי לקדם מטרות שנראות ראויות בעיני האדם או המדינה, המנהיג או האזרח מן השורה.
גם בימים בהם אנו מתמודדים עם עוינות ואלימות מצד אויבינו, וכאשר רגשות כאב ותסכול מקננים בליבנו, יש לזכור שבעתות צרה, כמו גם בימי שגרה, חשובים האמצעים ולא רק המטרה.
(לך לך תשע"ט)
