שורק יואב (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה', yoav.mr@gmail.com)בטור הקודם ראינו כיצד חכמים, במפעל התפילות והברכות, הניחו את היסודות לגיבושה של היהדות כ'דת' – מקום שמעמיד במרכז החיים את מערכת היחסים ה'אנכית' שבין האדם לא-לוהיו, ובין העם לא-לוהיו. אין צורך להאריך ולהסביר בימים אלה: הרי מערכת היחסים הזו היא עיקר מה שמעסיק אותנו בתפילות ימי הרחמים והסליחות, מאלול ועד הנעילה של יום הכיפורים. זאת, בניגוד למערכות חוקים או מצוות, שעיקרם מרוכז בדרכי החיים ובמעשים, באופן שבו האדם מעצב את העולם שסביבו.
העתקת המרכז של חיי התורה מהמרחב ה'ארצי' אל המרחב ה'דתי', ראשיתה אפוא בימי חז"ל, אך היא מקבלת חיזוק משמעותי מתהליכים היסטוריים אחרים. חז"ל בנו את ה'דת' היהודית כמעין צידה לדרך לתקופת גלות ארוכה; וזו אכן הגיעה, והתייצבה באלף השני כאשר היהודים מפוזרים סביב הים התיכון, והעולם מתגבש אל תוך העידן שיתקרא לימים ימי הביניים: עידן שבו התרבות הדומיננטית היא התרבות של הדתות החדשות, הנצרות והאיסלאם.
עידן הדתות הגדולות הוא לכאורה עידן משיחי: הנה עברנו מעולם שטוף בתועבות מצרים וכנען אל עולם שכולו קיבל את בשורת המונותיאיזם. אלא שהתפשטות המונותיאיזם הזה נולדה דווקא מחורבן ישראל, כפי שספירת הנוצרים מלמדת; וממילא לא היה זה המונותיאיזם המבשר את זקיפת קומת האדם, מנפץ האלילים היוצא לדרור ולאחריות, אלא מעין גירסה מוחלשת של בשורת האמונה. בגירסה הזו, העיקר היה שהאדם הוא קטן וא-לוהים הוא גדול, ונדרשת מהאדם כניעה, צדקות ולעתים אף פרישות.
עם השנים התפתחה היהדות בעיקר בארצות הנוצריות, שהעלו על נס את עלייתה של 'מלכות השמיים', תחת הגירסה הנחותה והארצית של ישראל; במלכות השמיים הנוצרית הדמות הנערצת היא בן הא-לוהים המתייסר עד מוות, שאותו מחקה הנזיר הממית את תשוקותיו הארציות.
בסדרה של אגרות שכתב הרב צבי יהודה קוק בראשית המאה ה-20 הוא כינה את התהליך הזה "טעות היסטורית". הבשורה הישראלית, לפי הבנתו, לא נועדה להיפגש עם העולם דרך דת של פרישות וייסורים, אלא לגאול עולם פגאני, חיוני ומלא עוצמה. האמונה נועדה לרסן ולקדש את הארציות ולא להתנער ממנה. ההיסטוריה, או ההשגחה, בחרה אחרת, וכך מצא העם היהודי את עצמו מוקף בתרבות 'דתית' – מושפע ממנה וחושב על זהותו בכלים שלה.
היהדות התגבשה בימי הראשונים כחלק מעולם ה'דתות', כאחת מתוך שלוש. לא ניתן היה לברוח מכך. מכאן מגיע המבנה של ספר הכוזרי, בו 'הדת המושפלת' צריכה להגן על עצמה מול האיסלאם ומול הנצרות; מכאן עוצב מקומם ההיסטורי של היהודים בתוך מרקם החברה הנוכרית; מכאן נולדו הוויכוחים הפומביים בין יהודים לנוצרים ועוד ועוד. היהודים ראו עצמם תמיד כקולקטיב לאומי; אבל המרחב לא דיבר בשפה לאומית אלא בשפה דתית – וכמוהו היהודים.
ההשפעה של הסביבה היתה גדולה. יהדות ימי הביניים פיתחה שפה דתית שמעמידה גם היא במרכזה כניעה, צדקות ופרישות. במסעי הצלב היא העלתה על נס את 'קידוש השם', באופן שהתכתב עם המרטירולוגיה הנוצרית, ועם מודלים של מוסר שיש בהם מידה של פרישות וסיגוף. העולם הבא – זה שהפציע אל עולמנו ב'פרקי אבות', ונעדר לחלוטין מן המקרא – הפך למושג מרכזי בתודעה העממית היהודית, ולא רק בה.
פתחנו לפני שבועיים בשאלה האם צודקים הטוענים ש'יהדות איננה דת'. אכן, היהדות כתופעה היסטורית על-זמנית, היהדות כיסוד אמונה לאומי, איננה דת; אבל הלבוש העיקרי שהתרבות הלאומית והאמונה הזו עטו במאות השנים האחרונות הינו ללא ספק לבוש של דת.
כאשר התנועה הציונית, שביסודה היתה תנועה של תשובה אל זהות יהודית, מצאה עצמה מורדת ביהדות המסורתית – המרד שלה היה בעיקר באותו לבוש דתי, שהפך להיות מאפיין מובהק של היהדות. קשה מאוד למרוד בלבוש ולהותיר את הגוף; להיאבק בצורה ולא להתנכר למהות. זו אכן הדילמה הגדולה, או המכשלה הגדולה, של החילוניות היהודית; אבל זה כבר נושא לטור הבא.
