הזו אותה תאילנד שהכרנו ואהבנו?

ארוחת חג שתוכננה למאות ישראלים בבית חב"ד שבאי פוקט בתאילנד בוטלה על רקע מחאה פרו פלשתינים והנחיות זרועות הביטחון שם. גם בכירים בשלטון שם התבטאו באחרונה נגד ישראלים, ואף פתחו בחקירה סביב בית עלמין של יהודים. האם היחס לישראלים בתאילנד משתנה? מה עומד מאחורי הביקורת המקומית, ואיך נכון להתנהל כשמחאה מתפתחת סמוך להתכנסות של ישראלים בחו״ל? מטיילת שהייתה במקום, חוקרות של החברה התאילנדית ושל הקשר בין המדינות, מומחה לדיפלומטיה ואיש ביטחון מציעים תשובות שונות. כולם נזהרים מלהסיק מאירוע אחד על מה חושבת מדינה שלמה

״הכול לגמרי השתבש לטובה״

ליאור אוחיון, בת 23 מאשדוד וסטודנטית, הגיעה לפוקט וציפתה לחגוג את ראש השנה בארוחה שתוכננה בבית חב״ד. כשהאירוע בוטל, היא ומי שטיילו איתה ניסו למצוא דרך אחרת להעביר את החג, בין היתר באמצעות קבוצות פייסבוק. כעשרים דקות לאחר מכן ניגשה אליהן קבוצה שהזמינה מראש אוכל מבית חב״ד, שכרה חדר במלון והזמינה אותן להצטרף. אלה היו אנשים שביטלו את ההגעה לבית חב״ד מבעוד מועד. בסופו של דבר חגגו כ־30 איש, מכמה משפחות.

״הכול לגמרי השתבש לטובה. האווירה האינטימית והמצומצמת הרגישה כמו בית״.

על הביטול היא אינה כועסת. ״כמובן שזה היה מאוד מאכזב, אבל שמחנו שהם שמים את הבטיחות של המטיילים בראש סדר העדיפויות, וידענו שאם זה בוטל כנראה הייתה סיבה״.

בכל הטיול, לדבריה, הרגישו הרבה אהבה לישראלים. היא דיברה עברית בחופשיות ולא הסתירה את זהותה. ברוב תאילנד לא הרגישה עוינות, והתחושה השונה הייתה רק בפוקט, ״כנראה גם בגלל הידיעה שיש הפגנה לקראת ערב החג״.

היא רואה במחאה מיעוט שעושה הרבה רעש, ולא נתנה לו להרוס את הטיול. ״כמובן אמשיך לטייל בחו״ל. אני חושבת שהמטרה של שונאינו היא שנפחד לטייל ולא נגיע לחוות את המדינות, ומחובתנו להמשיך לייצג את המדינה שלנו ולהמשיך ליהנות ולטייל״.

בעיניה תאילנד ״מדהימה״. אפשר להיזהר במקומות שבהם מרגישים עוינות, אבל לא לתת לכך למנוע את החוויה, התרבות והנופים.

״הביקורת נגד התייר הישראלי נעשתה נוקשה יותר״

חן פלוטקין, דוקטורנטית בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית, חוקרת את תאילנד המודרנית, ההיסטוריה הפוליטית שלה ויחסיה הבינלאומיים. היא מתארת את האירוע בפוקט כחריג, אך מבקשת לבחון אותו בתוך ההקשר המקומי הרחב.

תאילנד מארחת תיירים ממדינות רבות. פועלים בה בתי חב״ד כבר שנים, והיא משווקת את עצמה כיעד ״חלאל פרנדלי״ לתיירים מוסלמים וכיעד מרכזי לתיירות להט״ב. במקביל קיימת בה גאווה לאומית חזקה: בית המלוכה חשוב מאוד, ההמנון מושמע מדי יום והמדינה גאה בכך שלא נשלטה בידי מעצמה קולוניאלית מערבית.

הביקורת נגד ישראלים נובעת, לדבריה, גם מהתנהגות של חלק מהתיירים: זלזול באוכלוסייה המקומית, צעקות, השפלות, מריבות והטרדות, וכן מעסקים לא חוקיים שישראלים הקימו.

סקר של מכון NIDA בבנגקוק, בשישה מחוזות, העלה שנשאלים רבים סבורים שיש לנקוט יד קשה יותר נגד תיירים ישראלים, למשל באמצעות קיצור ויזות ומעורבות גדולה יותר של השגרירות. הביקורת התבטאה גם בהפגנות מול שגרירות ישראל ובדיווחים על עסקים בערי תיירות שמסרבים לשרת ישראלים.

בשבועות האחרונים נערך מבצע אכיפה נגד עסקים זרים שפועלים בניגוד לחוק ונגד שימוש באנשי קש, וגם עסקים שישראלים היו מעורבים בהם נבדקו. עם זאת, המבצע כוון נגד כלל העסקים הלא חוקיים במדינה. בשנה האחרונה נחשפו בתאילנד גם רישומי לידה כוזבים, רשתות פשיעה הקשורות למרכזי הונאה בקמבודיה ובבורמה ואזרח סיני שנתפס עם מאגר אמצעי לחימה. הממשלה מגרשת תיירים בעייתיים, ובשבוע האחרון גורש גם אזרח צרפתי.

ביטול הפטור מוויזה ל־60 יום, שנכנס לתוקף ב־15 בספטמבר וחל על 60 מדינות, ובהן ישראל, מאפשר כעת כניסה של עד 30 יום. לפי הרשויות, המהלך נועד למנוע ניצול לרעה של הפטור ולהגן על האינטרסים הביטחוניים והכלכליים. לדברי פלוטקין, הוא נבע גם מלחץ ציבורי.

״ניתן לומר שהביקורת נגד התייר הישראלי נעשתה נוקשה יותר״

בשבוע שלפני החג נערכה בבנגקוק הפגנה גדולה מול שגרירות ישראל בהשתתפות מאות אנשים, בהובלת סונדהי לימטונגקול, ממנהיגי תנועת ״החולצות הצהובות״. הקריאה הייתה ״להחזיר את תאילנד לתאילנדים״, ולדברי פלוטקין ההפגנה ״לא הייתה בעלת אופי פרו־פלסטיני״.

לעומת זאת, הפגנות של מוסלמים מלאים ותאים עסקו בעזה ובמלחמות מול איראן. עזה השפיעה בעיקר על הקהילה המוסלמית, אף שלפי מחקר ISEAS בסינגפור, בשנים הראשונות למלחמה היה חלק מהציבור התאילנדי הכללי שתמך בישראל.

אחת התקריות הבולטות הייתה בקוסמוי, שם מריבה בין בעלי גן חיות פרטי לתיירים ישראלים הסתיימה בדגל פלסטין בכניסה ובמסרים ברשתות נגד כניסת ישראלים. הרשויות התאילנדיות הדגישו שמדובר במריבה אישית ולא בעימות בין תיירים למקומיים, והזהירו מפני הפיכתה לסכסוך אתני. בסופו של דבר הוצא צו גירוש נגד הישראלי שהורשע באיומים על בעלת המקום.

היחסים הפורמליים בין המדינות, כולל ההסכמים על העסקת עובדים תאילנדים בישראל, לא השתנו. בשגרירות שוקלים לפרסם מדריך ״עשה ואל תעשה״ חדש לתיירים.

לדברי פלוטקין, ההתעצמות בביקורת קשורה לשלושה גורמים: התקריות עם תיירים ישראלים, המלחמה בעזה והתחזקות השיח הלאומני סביב סכסוך הגבול עם קמבודיה. הממשלה מדגישה שהאכיפה המוגברת אינה מכוונת נגד ישראלים דווקא.

האם פוקט היא סימן? האירוע, לצד תקריות נוספות בדרום, באזור האיים ובפאי, ״עלול לרמז על תחילתה של מגמה אנטי־ישראלית״ באזורים המתויירים, אך לא בהכרח כזו שקשורה לסכסוך הישראלי־פלסטיני או לאנטישמיות כפי שקורה באירופה.

כדי להבין זאת, לדבריה, צריך לעקוב אחר הרשתות התאילנדיות, לבחון מי מארגן את ההפגנות ולראות אם המדיניות כלפי תיירים משתנה בעקבות לחץ ציבורי.

בינתיים, לפי נתוני ההגירה התאילנדית, 420,202 ישראלים נכנסו לתאילנד ב־2025, קרוב ל-50 אחוז יותר מב־2024. פלוטקין עצמה ומכרים שטיילו באזורים מתוחים לא חשו עוינות, בדומה לליאור.

״חיוניים מאוד למשק הישראלי ובלתי נראים מבחינה פוליטית וחברתית״

ד״ר יהל קורלנדר, יו״ר קהילת הגירה ודמוגרפיה באגודה הסוציולוגית הישראלית ומומחית למהגרי עבודה בחקלאות, תל חי – אוניברסיטת קרית שמונה בגליל מבקשת להיזהר מהמושג ״התאילנדי הממוצע״. דרך סיפורם של העובדים התאילנדים בישראל היא מציעה מבט נוסף על היחסים בין החברות, מעבר למפגש בין תיירים למקומיים.

תאילנד היא חברה של יותר מ־70 מיליון איש, מגוונת ומרובדת, וההיכרות עם ישראל שונה בין אזורים וקבוצות. באזורים כפריים, במיוחד בצפון־מזרח, משפחות רבות מכירות מישהו שעבד בישראל. עבורן ישראל היא קודם כול מקום עבודה, הקשור בפרנסה, בחובות ובשיפור מעמד המשפחה.

בישראל נוטים לפרש את נכונותם של עובדים תאילנדים להגיע לכאן כאהדה מיוחדת, אך המחקר שלה מציג תמונה מורכבת יותר. ישראל היא אחת ממדינות היעד, בין היתר משום שמותר לשהות בה חמש שנים והשכר טוב יחסית.

העובדים מגיעים בראש ובראשונה בגלל פערי השכר והאפשרות הכלכלית, לעיתים לאחר שנטלו חובות כדי לממן את ההגירה. הם יכולים לפתח קשרים קרובים עם מעסיקים וקהילות, ובמקביל לחוות תנאי מגורים קשים, בדידות או הגנה לא מספקת.

״אי אפשר להסיק מהגעתם לישראל תמיכה פוליטית גורפת בה״.

גם הנחמדות התאילנדית, שנובעת מהדרת כבוד אסייתית, מתפרשת לעיתים בישראל כאהבה. ״בדיוק בגלל זה כדאי לקרוא בזהירות את ‘האהבה’ שליאור ופלוטקין פגשו״.

הקשר בין המדינות נבנה במשך יותר משלושה עשורים לרשת חברתית טרנס־לאומית, אך הידע על ישראל מגיע בעיקר מהעבודה ולא בהכרח מהזדהות תרבותית או פוליטית.

קורלנדר אינה מופתעת מהמחאה בפוקט, אך גם לא מסיקה ממנה שהתאילנדים הפכו לאנטי־ישראלים. מבחינתה, האירוע משלב את המלחמה והביקורת על מדיניות ישראל עם טענות מקומיות על התנהגות תיירים זרים, ובהם ישראלים.

במקביל, המלחמה חשפה את מעמדם המורכב של העובדים התאילנדים בישראל: ״חיוניים מאוד למשק ובלתי נראים מבחינה פוליטית וחברתית״.

ב־7 באוקטובר נרצחו לפחות 39 עובדים תאילנדים ו־31 נחטפו, והם היו קבוצת הקורבנות הלא־ישראלית הגדולה ביותר. ממשלת תאילנד עודדה בתחילת המלחמה את העובדים לעזוב והציעה טיסות חזרה. כ־10,000 עובדי חקלאות עזבו, אך חלקם נשארו או חזרו בשל הצורך הכלכלי.

מחקר שערכה עם ד״ר אבינעם כהן מצא שבמהלך המלחמה נוצרה סולידריות בין עובדים, מעסיקים וארגוני חברה אזרחית, אך היא הייתה חלקית ומותנית ולא מחקה את אי־השוויון המבני.

7 באוקטובר העניק לעובדים נראות ציבורית שלא הייתה להם קודם, בעיקר כקורבנות וכחטופים. אירוע נקודתי לא ימוטט כנראה את היחסים בין המדינות, אך רצף של אירועים, הפגיעה בעובדים, התחושה שישראל אינה מגינה עליהם והמתחים סביב התיירים ״יכול לשנות בהדרגה״ את האופן שבו ישראל נתפסת.

הקשרים הכלכליים יכולים להימשך גם כשהיחס הציבורי נעשה ביקורתי. ההסכם הבילטרלי מ־2012 עיגן את תאילנד כמקור העובדים לחקלאות, ואחרי 7 באוקטובר הדלת נפתחה גם לעובדים ממדינות נוספות.

״בעידן הרשתות, לעיתים התמונה חשובה כמעט כמו ההחלטה עצמה״

ד״ר שי אטיאס, חוקר בכיר לתקשורת בינלאומית ודיפלומטיה במרכז בגין־סאדאת, מרצה בבר־אילן ובעבר ראש המחלקה להסברה במשרד ראש הממשלה, מתמקד בשאלה כיצד אירוע מקומי הופך לאירוע תודעתי.

האירוע בוטל ״משיקולי ביטחון ועל רקע המחאה״, ולא משום שהרשויות התאילנדיות אימצו את דרישות המפגינים. ועדיין, מחאה שמצליחה לשנות את המציאות ולגרום לאירוע של מאות ישראלים לא להתקיים יכולה להציג זאת כהוכחה שלחץ ציבורי עובד.

״התמונות, הסרטונים והמסר ש’הישראלים נסוגו’ יכולים לנוע בעולם מהר הרבה יותר מההסבר המורכב על שיקולי הביטחון״.

לדעתו, המחאה בפוקט אינה עוסקת רק במדיניות ישראל אלא גם בנוכחותם של ישראלים, ולכן קשה לענות עליה ב״הסברה״ מסורתית. צריך להבין מה אמיתי ומה מועצם ברשת, לטפל בהתנהגות בעייתית כשהיא קיימת, ובמקביל למנוע הכללה: התנהגות של תייר מסוים ״אינה יכולה להפוך ללגיטימציה ליחס עוין כלפי ישראלים או יהודים באשר הם״.

אטיאס נזהר מהמילה ״הזניחה״ בכל הנוגע למדינות אסיה, אך סבור שהאירוע חושף בעיה עמוקה יותר: ישראל מתייחסת לעוצמה רכה ולדיפלומטיה מול ציבורים כאל נושא משלים למדיניות החוץ והביטחון.

עוצמה רכה, מבחינתו, היא חלק מהביטחון הלאומי: היכולת לשמר לגיטימציה, אמון, שותפויות, תיירות וקשרים כלכליים. לכן ישראל צריכה לבנות יחסים באסיה לאורך זמן ולא להגיע לזירה רק כשפורץ משבר.

בכל הנוגע להפגנות, הוא מבחין בין מחאה לגיטימית, הסתה או איום, לבין פגיעה בפועל באפשרות לקיים פעילות חוקית ובטוחה. השלב הראשון מבחינתו הוא דיפלומטיה שקטה מול הממשלה והרשויות המקומיות, ובמקביל עבודה מול החברה התאילנדית עצמה.

אילו ניהל את המשבר, לא היה פותח ב״קמפיין הסברה ישראלי״, אלא מקים מערך של דיפלומטיה אזרחית: ישראלים עם תאילנדים, בעלי עסקים עם בעלי עסקים, סטודנטים עם סטודנטים, אנשי אקדמיה ותרבות ומשפיענים.

״המסר אינו צריך להיות ‘אנחנו נסביר לכם למה ישראל צודקת’. המסר צריך להיות: בואו נכיר, נדבר וניצור מערכת יחסים שאינה תלויה בכותרת החדשות של אותו יום״

כבר ב־2012 פרסם ב־The Hague Journal of Diplomacy את המאמר ״Israel’s New Peer-to-Peer Diplomacy״, שעסק במעבר מממשלות שמדברות אל ציבורים לעולם שבו אזרחים מדברים ישירות עם אזרחים אחרים.

מבחינת אטיאס, אירוע אחד אינו מספיק כדי לקבוע שמדובר בשינוי רחב. כדי לזהות מגמה צריך לראות הצטברות של אירועים דומים במקומות נוספים, שינוי בשיח המקומי, פגיעה חוזרת באירועים ובעסקים או שינוי בעמדות הציבור והממסד.

הוא מצביע גם על תהליך בין־דורי. דור הבייבי־בום גדל כשזיכרון השואה והקמת המדינה היו אירועים מכוננים. בקרב צעירים ההקשר הזה פחות מובן מאליו, והם גדלים בעולם של טיקטוק, אלגוריתמים, משפיענים, בינה מלאכותית, דיפ־פייקס ותוכן סינתטי, שבו הגבול בין עובדה, פרשנות ומניפולציה מיטשטש.

״התייר הישראלי חייב לפתוח עיניים״

דני שנער, גמלאי ששימש במשך שנים קצין הביטחון הראשי של משרד התחבורה והיה אחראי על אבטחת התחבורה האווירית, הימית והיבשתית, מבקש להסתכל על פוקט גם דרך השאלה כיצד ישראלים בחו״ל צריכים להתנהל מול איום אפשרי.

שנער כבר מחוץ למערכת ואינו מכיר את פרטי האירוע בפוקט, אך התרחיש עצמו מוכר: ריכוז של ישראלים בחו״ל סביב חג או אירוע המוני, כשבמקביל מתפתח איום בסביבה.

לא כל הפגנה או מחאה אנטי־ישראלית מצדיקה ביטול. ״אתה לא יכול ככה להמליץ בחלל החיצון״, הוא אומר. ההחלטה צריכה להתבסס על תמונת מצב מקומית.

כאן נכנס המטה ללוחמה בטרור. ״זה הגוף שצריך להיות הכתובת לכל הדברים האלה״. אנשי המטה יכולים לברר מול הרשויות המקומיות מה מתרחש בשטח, מה אופי ההפגנה ואילו אמצעי אבטחה ננקטים, ובהתאם להעריך את רמת הסיכון.

שנער מבקש שהמידע הזה יהיה מוכר במיוחד בקרב הקהילה הדתית והישראלים שנוסעים לחו״ל בקבוצות ובחגים. המטרה אינה לייצר בהלה אלא התנהלות מודעת וזהירה יותר.

גם סביב בתי חב״ד הוא פחות מודאג, בשל ההיערכות הביטחונית והקשר עם גורמים שונים. לעומת זאת, ישראלים שמתכנסים במקומות אחרים צריכים לדעת למי לפנות כאשר מתעורר חשש.

הזהירות מתחילה עוד לפני הנסיעה. שנער ממליץ לבחון את רמת האבטחה בשדות התעופה ולתת עדיפות, כאשר הדבר אפשרי, לחברות ישראליות כמו אל על, ארקיע וישראייר. לדבריו, ביעדים קטנים ומבודדים יותר רמת האבטחה אינה בהכרח זהה לזו שבשדות תעופה מרכזיים.

״צריכים טוב־טוב לחשוב פעמיים איך טסים, עם מי טסים ומתי טסים״

בקבוצות גדולות הוא ממליץ למנות אדם שיהיה אחראי על ההיבטים הביטחוניים, כולל תשומת לב למי מתקרב לאוטובוס ולמה שמוכנס לתא המטען. שנער מזכיר בהקשר הזה את הפיגוע בבורגס, שבו מחבל הכניס מטען לאוטובוס שהסיע ישראלים.

הוא ממליץ גם לצמצם את הנראות של הקבוצה. ״אנחנו ממליצים להוריד את השלטים כדי שהאוטובוסים ייטמעו בין האוטובוסים האחרים״. עוד לפני היציאה מהארץ כדאי לשמור את מספר הטלפון של השגרירות ביעד, ולקבוצות גדולות הוא מציע לשקול תדריך ביטחוני מקצועי לפני הנסיעה, שיכלול התנהלות בתחבורה, זיהוי סימנים מחשידים ומקומות שבהם לא כדאי להשאיר ציוד.

לגבי ביטול אירועים, הוא חוזר לנקודה המרכזית: לא כל הפגנה מצדיקה ביטול.

״אי אפשר על כל הפגנה ועל כל כמה שלטים לא נעימים נגד ישראל לבטל״.

כדי לקבוע אם מדובר באיום ממשי צריך מידע מהשטח, ולכן, מבחינתו, ״אתה צריך פרטים״.

שנער מזכיר גם את גבולות האחריות של המדינה. ״מדינת ישראל לא אחראית לישראלים מחוץ לגבולות המדינה״. ישראל יכולה להתריע, לייעץ ולתאם מול גורמים מקומיים, אך אינה יכולה להבטיח את ביטחונו של כל תייר.

גם בעולם הספנות קיים הבדל בין אוניות שמעלות נוסעים בישראל לבין כאלה שעולים עליהן בחו״ל, שבהן הוא אינו בהכרח יודע מי אחראי על האבטחה ומהם הנהלים. ומנגד, שנער אינו מציע להפוך את הטיול לחיים של פחד. הוא מתנגד לרעיון להפסיק לדבר עברית או להסתיר זהות בכל מחיר. ״זה קצת מוגזם. אנחנו נהפוך להיות פרנואידים״.

אבל מול סיטואציה עוינת הוא ממליץ להפעיל שיקול דעת ולא להתקרב להפגנות אנטי־ישראליות.

ליאור אינה מתכוונת לתת לאירוע בפוקט לשנות את תוכניותיה. היא תמשיך לטייל, אבל האירוע מזכיר שגם בחופשה כדאי להבין את המקום שאליו מגיעים, לשים לב למה שקורה סביבנו ולדעת למי לפנות כשמתעורר חשש.

פוקט אינה רק שאלה של ארוחת חג אחת. היא מפגישה בין תיירים ישראלים, ביקורת מקומית, המלחמה בעזה, יחסי העבודה בין המדינות, הרשתות החברתיות והצורך להבחין בין מחאה לבין איום ממשי.

ובמילים של שנער: ״התייר הישראלי חייב לפתוח עיניים״.

לסיכום :

הפגנה אחת לא הופכת מדינה לעוינת, והמרואיינים מסכימים על כך, מליאור שלא הסתירה את זהותה ועד אטיאס שמסרב לקרוא לאירוע משבר בין המדינות.

המומחים מזהים שורש כפול: התנהגות ישראלים ועסקים בשטח, ומעליה מלחמה שמזינה ביקורת, בעיקר בקהילות המוסלמיות.

התשובות נעות בין ערנות מיידית לבניית קשרים ארוכי טווח: שנער מדבר על תדרוך ואיש קשר, קורלנדר ואטיאס על קשר אנושי אמיתי עם התאילנדים, ופלוטקין על מעקב אחרי הרשתות והתנהגות התיירים.

ובינתיים, כמו שליאור למדה, כשהחג מתבטל ממשיכים לחפש ישראלים אחרים בלובי, ולעיתים מוצאים אותם.