קטניות – חלק ג'

בשתי הרשימות הקודמות עסקנו בחומרות הקטניות, בשני המניעים המרכזיים שדורשים מאתנו, לענ"ד, להקל בה עד כמה שניתן בימינו, ובמקומות שבהם האירו לנו פוסקי ההלכה צדדים להיתר. כדי להשלים את התמונה מבקש אני כאן להתייחס למקרה נוסף שבו התירו הפוסקים את אכילת הקטניות ולחתום את הדיון בשיתוף הקוראים עם התגובות השונות שהתקבלו לרשימות בנושא זה.
שעת הדחק
נפתח באזכור נוסף למקום שבו התירו הפוסקים אכילת קטניות בפסח אף לאשכנזים. פוסק המשנה ברורה (אורח חיים תנג, ז):
"בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מחמשת מיני דגן. ומכל מקום גם בכגון זה יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע (=כוסמת של ימינו, שאינה חמשת מיני דגן; ע.פ.) שהם דומין יותר לה' מינים ושייך בהו טפי למיגזר. ופשוט דהוא הדין לחולה אף שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה".
בדרך כלל אנו מכירים בהלכה היתרים בנושאים שונים שניתנו לחולים. אך החולה מוזכר רק בסוף דבריו של בעל ה'משנה ברורה'. ההיתר הראשון ניתן לאדם שמצוי בשעת הדחק ואין לו מה לאכול. ומתי זה ייתכן? האפשרות הראשונה שניתן להעלות היא בזמן בצורת, שחסרים מאכלים בשוק (ראה בעניין זה ערוך השולחן אורח חיים תנג, ה). אבל אין זה מחייב. בימינו נדמה ששעת הדחק מעין זו קיימת אצל אנשים חולי צליאק, שאינם יכולים לאכול גלוטן. בלא אפשרות לאכול מצות או שאר חומרים מקמח מצות, תופעה מצויה היא (בעיקר אצל ילדים) שאין להם מה לאכול בפסח. במקרה זה נראה שניתן להתיר להם אכילת קטניות, שיספקו את תאבונם.
מקרה נוסף שניתן להעלות על הדעת הוא של זקנים או אנשים עם בעיות עיכול, שקשה עליהם אכילת מצות או קמח מצות. אלו בודאי נכללים תחת הקטגוריה של חולה שלו התיר ה'משנה ברורה' מפורשות לאכול קטניות.
ואולם, יש לשים לב לסייג המובא בדבריו: גם כשאוכלים קטניות, ראוי להקדים את שאר המינים לאורז, שכן מלבד העובדה שבגמרא קיימת דעה (שנדחתה מההלכה) שהוא מחמיץ, הרי שיש דמיון מובהק בינו ובין הכוסמת של ימינו לחמשת מיני דגן. ודאי בכל אופן שאם קיים צורך ממשי, אזי בהיעדר אפשרות אחרת ניתן לאכול גם אורז.
סוף דבר: העניין כאן נתון לשיקול דעתו של האדם. אין הגדרות מדויקות לשעת הדחק, וכל אדם שנותן היתר לעצמו צריך לעשות זאת מתוך מניע אמיתי וכן. מה שחשוב לדעת הוא העיקרון: חומרת הקטניות לא נועדה להרעיב את האדם ולבטל את שמחת הרגל.
מסע ישראלי
ומכאן לתובנה שעלתה אצלי לאור התגובות שהתקבלו לרשימות הקודמות בנושא הקטניות. באופן כללי, ניתן לחלק את התגובות לשניים. מספר לא מועט של אנשים, המכונים בפינו 'בעלי בתים', הן אשכנזים והן ספרדים, הזדהו מאד עם הדברים. מכיוונים שונים שמעתי קולות שדברו על הצורך באיחוד המנהגים ובפתיחת השורות למגוון רחב של מאכלים שימלאו את שולחן החג. התגובות הללו כלל לא הפתיעו אותי. בשנים האחרונות נושא הקטניות אכן מהווה מוקד לדיון ער בתוככי החברה הדתית, וקשה למצוא קהילות שהדיון בנושא זה לא עלה בשנים האחרונות בהקשר זה או אחר.
מן העבר השני היו מנהיגי קהילות ורבנים (בראשם הרב יעקב אריאל שפרסם תגובתו מעל במה זו בשבת הקודמת), שהתנגדו לדברים. אותם רבנים חששו מפני ההשלכות שיש לגישה זו ביחס לקטניות על קיום ההלכה בעם ישראל ולכן דרשו לכבד את המנהג ולא לערוך בו שינויים.
תופעה מעניינת מאד נצפתה כאן בעיני. הנה, לפנינו ציבור לא קטן של אנשים מן השורה שחש שהגיעה העת לערוך בחומרה זו שינויים בהתאם למציאות המתחדשת, וממולם מנהיגים ורבנים שעומדים בשער ומתנגדים לכל שינוי. אך ביד מי באמת נמצא הדבר? בהתחשב בעובדה שחומרת הקטניות היא מנהג בלבד, הרי שיש להודות שאין היא מסורה אלא בידי הציבור. לענ"ד, הציבור הרחב, שלו חיישנים בריאים והוא יודע מה מתאים לו ומה לא, הוא שיקבע לבסוף את הדבר, ולא יעזרו התנגדויות מצד רבנים או מנהיגי קהילות. בהתחשב בכך ובעובדה שהדיון בנושא הקטניות תופס תאוצה משנה לשנה, אני משער שעוד מספר שנים המתנגדים של היום כבר ישמיעו קול הרבה יותר מעודן ומסופק, ומי יודע, אולי אף יתירו את הקטניות במצבים שונים.
מסקנתי מכאן היא אפוא שהמסע אל עבר איחוד מנהגי ישראל כבר החל. השאלה היחידה היא האם הרבנים יצטרפו אליו ויתפסו את ההגאים או שהם יגררו אחריו בעל כורחם. לטובת עם ישראל ולטובת התורה אני מקווה שהם יבחרו באפשרות הראשונה.
(פסח תשעה)