עצבנות דתית

מעשה בבחור ישיבה שבא לפני הרב יהודה עמיטל ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", ופניו מכורכמות. "שאלה קשה יש לשאול. קשה מאד. עמדתי בתפילת 'שמונה עשרה' ואמרתי עשר פעמים, פעם אחר פעם, את ברכת השנים, אך איני בטוח שאמרתי 'ותן טל ומטר לברכה'. מה עלי לעשות?". התבונן בו הרב עמיטל בחמלה, והשיבו בעדינות: "שאלה גדולה שאלת. שאלה קשה. אולם דומני שטוב תעשה אם תיוועץ בפסיכולוג, לא ברב".
ה"כפייתיות הדתית", אחת מההפרעות הטורדניות והכפייתיות OCD), בלשון המקצוענים), או "עצבנות דתית" בלשון הרב עמיטל, מגיעה לשיאה בימים אלה שלפני חג הפסח. אך גם מי שלא חלה ח"ו במחלת ה"חמציטיס" בעוצמה רבה, ניגע בה בימים שלפני חג החירות.
אפשר שביטוי ל"עצבנות" זו עולה גם מתוך פשט הכתובים בפרשת מצורע (ושמא אין זה מקרה שבמחזור הקריאה החד-שנתי, פרשה זו נקראת תדיר בסמוך לחג הפסח). בכל פירוטם הדקדקני והארוך של נגעי האדם והבגד בפרשת תזריע לא נשמע קולו של המצורע. הכתוב חוזר, פעם אחר פעם, על תיאור הנגע ומיד לאחריו נאמר "וטמא אותו הכהן".
לא כן בפרשת נגעי בתים שבפרשת מצורע. באופן מפתיע וחריג, נגלה לעינינו בעל הבית ה"חשוד" הבא אל הכהן ו"מגיד" לו (לשון קשה, בניגוד ל"אמירה"): "כנגע נראה לי בבית". ויושם אל לב: לא "נגע", אלא "כנגע".
כ"ף דמיון קטנטנה זו, נדרשה יפה בפי חז"ל (ראו כבר במשנת תנאים, נגעים יב, ה), שהסבו אותה אל הכהן: אל לו להראות עצמו כמי שיודע כל הוא, ולקבוע בפסקנות והחלטיות ש"נגע" הוא. עד שימהר להחליט שאכן מדובר בנגע – על כל השלכותיו מרחיקות הלכת של פינוי הבית וניתוץ כתליו – יעיין תחילה היטב בדינו וישקול במתינות וכובד ראש האמנם ראוי להחמיר ולטמא.
אכן, לפי פשט הכתובים אמירה זו אינה כלל של הכהן המחליט אלא של בעל הבית! בדמיוננו יכולים אנו לראותו כשהוא מגיע, עצבני ורועד כולו, אל הכהן, מהסס, ואומר לו: "כנגע נראה לי", יש בלבי 'חשש'. ספקא דספק. "לא בטוח, אבל אולי". מה עלי לעשות?
בשונה מאספני ה'חומרות' שזוכים לעדנה באלו הימים, הזהירנו הרב עמיטל מפני תופעה זו, "עצבנות דתית" בלשונו, כל הימים. ולמותר לומר: לא מפני שהקל ח"ו באיסור חמץ שעונשו כרת, בהלכות מאכלות אסורות או בהלכות תפילה, או שזילזל בהידור מצווה, אלא מפני שחישב "שכר מצווה כנגד הפסדה", והחמיר והידר לא פחות בכבוד האדם ואיסור ביושו, הונאתו והלבנת פניו. "למרות חשיבות גורם המתח בחיים", אמר הרב עמיטל, "יש להיזהר ממתח מופרז בעבודת ה', מתוך עצבנות יתר. כשם שבכל תחום בחיים הפרזה נתפסת כמוזרות, כך גם בקיום מצוות. זאת, בניגוד לתפיסה הרווחת, המזהה הקפדה יתרה עם יראת שמים […] עודף חשש עלול להביא לידי שיתוק מוחלט, וגם כאן צריך למצוא את האיזון הנכון".
יתר על כן: מתוך חומרה יתירה שמחמירים ישראל, צדיקים וקדושים על עצמם, באלה הימים, עשויים הם לבוא לעתים לכדי זלזול במצוות חשובות לא פחות (ואולי הרבה יותר, באשר הן מדאורייתא בעוד שרוב החומרות עניינן באיסורי דרבנן בלבד ואף למטה מכך), פוגעים בבני ביתם או באנשי שיחם, חוטאים בחוסר רגישות, ונכשלים בעוון ביוש, אונאת דברים והלבנת פנים.
דוגמא לחוסר הרגישות וההלימה בין הכוונות הטובות (מאד) למעשים הפחות טובים שמעתי באלה הימים מפי אבי שיחי', שסיפר לי אותו מעשה באברך משי, הלן וממית עצמו באוהלה של תורה כל הימים, שבא לפני בעל "איילת השחר", הרב אהרן לייב שטיינמן ע"ה: "האם זה נכון שלפני פסח יש לנקות בקיסם שיניים גם את כל החריצים שבין ה'בלאטות'-המרצפות?", שאל. התבונן בו ראש הישיבה, העלה בת שחוק על פניו והשיבו: "אכן, מנהג יפה הוא, מנהג ראוי ביותר הוא. אך זכור נא: מצווה בו יותר מבשלוחו, וחובת 'גברא' היא זו. 'גברא' תרתי משמע. רצונך להַדֵר עד כדי כך – מוטב תעשה זאת אתה ואל תטיל מלאכה קשה זו על רעייתך, שממילא עמוסה עד צוואר בהכנות לחג".
כל המרבה בהידור מצווה – הרי זה משובח. גם החמרת אדם לעצמו עשויה להיות ראויה במקרים מסוימים, ובלבד שיציאה ידי חובת "כל השיטות" לא תביאנו לידי "חומרות של שטות", ושכר ההחמרה וה"חשש דחשש" לא יבוא על חשבון ההידור בשמחת החג, אמירת ההלל, השבח וההודאה.
(מצורע תשעט)