הפרדה מגדרית והפחדה מגדרית

מארגני התפילה צדקו בהחלטתם שאין לקיים מניין בלי הפרדה עם מחיצה מסוימת כפי שנקבע בפוסקים, וכפי שנעשה בשנים עברו

חג הסוכות הוא המקור ההלכתי להפרדה מגדרית. אמנם עובדה זו אינה מתיישבת עם התדמית של סוכות כחג האחדות, אבל יש לזכור שעד לפני זמן לא רב, איש לא חשב שהפרדה מגדרית פוגמת באחדות, שכן הפרדות מגדריות עלו בקנה אחד עם אורחות החיים המקובלים בחברה האנושית כולה.

התיאור של שמחת בית השואבה שהתקיימה מדי לילה בבית המקדש, שימש מקור לעיקרון ההפרדה המגדרית מאז ירושלים של הבית השני ועד תל אביב של "הבית השלישי". הגמרא מתארת תיקון גדול שתקנו בעזרה על מנת להפריד בין גברים לנשים, כדי שלא יבואו לידי קלות ראש, ולבסוף "התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה" (סוכה נא). הרמב"ם אף למד מכך כי "חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה" (הל' יו"ט ו, כא). מקורות אלה היוו יתד ופינה לצורך בהפרדה בתפילה, ומהם למדו גם להפרדות מגדריות באירועים שונים אחרים.

יש להצטער על כך שפסיקת בית המשפט אסרה על תפילה בהפרדה ביום הכיפורים. החוק הישראלי מאפשר לפסוק אחרת, שכן הוא קובע בתיקון מס' 2 לחוק איסור הפליה… תשס"א-2000 כי "אין רואים הפליה… בקיומן של מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, כאשר אי הפרדה תמנע מחלק מן הציבור את הספקת המוצר או השירות הציבורי…". תיקון זה נועד להחריג באופן מכוון את הזכות להפרדות בתפילות, שהרי בלעדיו היה לכאורה צידוק חוקי לאסור על הפרדות ומחיצות בבתי כנסת.

צדקו אפוא מארגני התפילה בהחלטתם שאין לקיים מניין בלי הפרדה עם מחיצה מסוימת כפי שנקבע בפוסקים, וכפי שנעשה בשנים עברו. אולם, בחברה הישראלית של היום לא מספיק להיות צודק, יש להיות גם חכם וגם רגיש. לו חכמו ישכילו זאת שסוגיית ההפרדה המגדרית הפכה כיום להפחדה מגדרית.

פחד זה יש לו על מה להתבסס. עד הבחירות האחרונות לכנסת, כל מי שלא היו חלק מהמגזר הדתי, החרדי או הערבי, נחשבו בגדר "הציבור  הכללי". תוצאות הבחירות האחרונות הפכו את "הציבור הכללי" למגזר. הם המחישו למגזר זה את אשר יגורו ממנו כבר שנים: האיזון הדמוגרפי בישראל משתנה, והציבור הכללי מתכווץ. אולם, השלב המשמעותי יותר התרחש כשהתנהלות של גורמי שלטון מאז ועד עתה הפכה את המגזר החדש למגזר מאוים. מגזר זה שמע אמירות מפורשות על כך שמעתה ישתנו החוקים, וכי הרוב לא בא להיות שלטון של כולם, אלא בכוונתו להשליט את עמדותיו. הוא רואה כיצד עשרות חוקים שעניינם חיזוק דתי וכפיה דתית מונחים על שולחן המחוקקים, בהם חוקים שמציעים שינויים בענייני הזכות לאפליה במקומות ציבוריים ובנתינת שירות, הוא רואה כיצד תקציבי ענק מועברים לענייני חינוך דתי, ישיבות, רבנות וכדומה, והוא עד לכך שמנסים להפוך את המשענת שעשויה לתמוך בו, מערכת המשפט, למשענת קנה רצוץ.

תהיינה דעותינו בסוגיות החקיקה השונות אשר תהיינה, בעת הזאת חובה להיות חכם, ולא פחות מכך להיות רגיש לתחושותיו של ציבור כללי גדול, שהפך להיות מגזר מאויים, ציבור שחש כי הוא במאבק על אורחות חייו. כמובן, אין בכך כדי להצדיק כל אלימות שהיא. אולם, בעת הזו יצירת הפרדה באירוע רב משתתפים בלב תל-אביב, והפרה של פסיקת בית המשפט בנושא כה מאיים מבחינת אזרחים רבים, מגלה חוסר הבנה של הפולמוס הציבורי שאנו בעיצומו, ודרך בטוחה להוספת שמן למדורה. ביום כיפור תשפ"ד היה מוטב להישאר בבתי הכנסת ולא לשגות באשליה שאפשר לזרום על מי מנוחות לכיכר מרכזית מופרדת, ואיש לא ירגיש, ובוודאי לא ירעיש, כיוון שמדובר ביום הקדוש לכל אישה ואיש.

בחג הסוכות אנו מצווים לבנות מחיצות, אבל אנו קוראים להן דפנות. מה ההבדל בין מחיצה לדופן? מחיצות באות להפריד ולהרחיק, ואילו דפנות נועדו להכיל, לקרב ולאחד את כל הנמצאים בתוכם. בחג הסוכות אנו מצווים להתאחד בין דפנות סוכתנו עם השונים מאתנו: "עַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" (דברים טז, יד). בפועל, אנשים בדרך כלל מתאחדים בסוכותיהם עם הדומים להם: קרובי משפחה, שכנים וחברים. חג הסוכות תשפ"ד קורא לנו להתאמץ ולהתאחד בין דפנות הסוכה עם השונים מאתנו באמונותיהם, בהשקפותיהם ובאורחות חייהם. הפעם לא נעשה זאת מתוך חמלה וגמילות חסדים כבמצווה המקורית, אלא מתוך המצווה הקיומית, שכן זהו צו חיים עבור מדינתנו ועבור אזרחיה הפרודים.

(סוכות תשפ"ד)