מרים (שם בדוי)את חברינו וידידינו ניתן לחלק, פחות או יותר, לשתי קבוצות: חברים ותיקים שמלווים אותנו כבר עשרות שנים, וחברים מקרוב באו – אלו שהכרנו בשנים האחרונות במקום מושבנו החדש יחסית.
את החברים החדשים אנחנו מקבלים כמות שהם, על מעלותיהם ועל חסרונותיהם, על הכרס המפותחת, על מכשירי השמיעה ועל מידת הטרחנות. זה דואג לספר כמה הצליח לחסוך בקניותיו המתוחכמות וזו אוהבת לספר איך היא מפליאה בבישוליה. אחד מתגאה במסלול ההליכה שהוא עדיין מצליח להשלים, והאחרת משתפת אותנו בהצלחותיהם של נכדיה.
המשותף לכולם הוא ניסיונם העיקש, לפעמים אפילו נרגש, להסביר לנו מי היו בימי גדולתם. זה היה מפקד בכיר בצבא, זו הייתה מנהלת בית ספר שחוללה פלאים במערך החינוך הישראלי, וזה היה "דמות מרכזית" במערך הכשרות של המדינה. ההווה, מתברר, הוא רק הקדמה לסיפור האמיתי: "אתם לא הכרתם אותי פעם, אז תנו לי לספר לכם".
בקבוצה השנייה נמצאים החברים והידידים משכבר הימים. את חלקם הכרנו עוד כשהיינו רווקים צעירים, ועם האחרים חלקנו את תלאות גידול הילדים, את השמחות הקטנות והגדולות וגם את היגונות שהביאו איתם החיים. עברנו יחד חתונות, בר-מצוות, מחלות, נסיעות ונכדים. אנחנו יודעים היטב מי היה בתפקיד בכיר, מי היה רק סגנו של בעל תפקיד בכיר, ומי כיהן רק שנה אחת בתפקיד והפך אותה בזיכרונו לקריירה שלמה. גם החברים הוותיקים אוהבים לספר על מעלליהם בתקופת הזוהר שלהם, אבל כולנו יודעים שאין כאן מקום להרשים. העבר ידוע ומוכר. היינו שם.
אך כאן מתחילה הבעיה.
הקושי האמיתי עם החברים הוותיקים הוא לא הסיפורים על העבר אלא ההווה. מביך לראות את השינויים שחוללו בהם השנים, אבל המבוכה גדולה יותר משום שאנו יודעים היטב: כל השינויים הללו הם תמונת ראי של השינויים שאנחנו עצמנו עוברים: כרס, סנטר כפול, פערים הולכים וגדלים בזיכרון וקושי בהתמודדות עם אתגרי המציאות המשתנה.
וכך, חיים שהיה מפקד בכיר בצבא חושש היום לקבל החלטה היכן לצאת לחופשה. רינה, שהייתה מרצה לספרות באוניברסיטה, יודעת לצטט בעל פה את ביאליק, אך אינה מכירה איש מן הסופרים החדשים. יוסי, איש המחשבים בתעשייה האווירית, מתקשר עכשיו לנכדים כדי לשאול איך מחברים את הטלוויזיה לאינטרנט.
האם אנחנו הופכים להיות לא רלוונטיים?
כנראה שכן.
אבל אולי זו אינה טרגדיה גדולה כל כך. אפשר לוותר על הצורך להזכיר לכולם וגם לעצמנו מי היינו פעם ולהסכים להיות פשוט מי שאנחנו עכשיו.
קצת ענווה לא תזיק גם בגיל השלישי.
לפחות נהיה פחות פתטיים…
