פתאום קם אדם בבוקר ומגלה ש"הנה היא לאה", וכשהתברר לו, ליעקב, שהוא עשה את כל ליל נישואיו עם האישה הלא-נכונה, הוא פונה בקובלנה לאבי הנערה, שהתגלה כרמאי חסר תקנה, עבריין בעל צווארון לבן. לבן משיב לו: "מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את". מה הייתה כוונת לבן כשאמר "וְנִתְּנָה" – בלשון רבים, ולא "ואתנה" – בלשון יחיד, הרי הוא זה שנותן את בנותיו?
לדברי פרשנים רבים התכוון לבן להטיל את האחריות למרמה על אנשי המקום, וטען שהם לא הניחוהו לתת את הצעירה לפני הבכירה (רמב"ן, רחב"ע, מלבי"ם). זו דרכו של נוכל שנתפס בקלקלתו, שבורח מאחריות אישית ומטיל אותה על זולתו. ההתחמקות האידיאלית עבור האשם, היא בטענה שיש איזה גוף אמורפי, מופשט ואנונימי, כגון: הציבור ומנהגיו, שכפו עליו את הכללים. כך מנסים עבריינים לחמוק מאחריות אישית בטענה שהם רק בורג במכונה הציבורית הגדולה, הממסד, המפלגה, הארגון וכדומה, ולכן אין מקום לבוא אליהם בטענות (ראו: נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים, עמ' 228).
אל מול לבן ניצב יעקב המצטיין כל חייו בלקיחת אחריות. כשהתברר לו שנשא את לאה במקום רחל, הוא לא התנער מאחריותו לה, ולא העלה על דעתו לגרשה, אלא נשאר אחראי ומחויב למי שנהייתה אשתו בעל כורחו. המדרש מספר שכאשר שאל יעקב את לאה בבוקר שלמחרת החתונה: "למה רימית אותי? אמרה לו: ואתה למה רימית אביך… ואמרת לו אנכי עשו בכורך?" יעקב שתק, ולא ניסה לתרץ ולהצדיק את מעשהו, הוא לא הטיל את האשמה על אמו, ולא טען שרכש את הזכות לברכה בקנייתו את הבכורה, אלא קיבל על עצמו אחריות מלאה בפני לאה.
תודעת האחריות של יעקב לא מתמצה בהתמודדות עם מעשים בעייתיים; היא ניבטת אלינו מתוך מעשיו החיוביים. בהגיעו לחרן הוא מתערב בראותו רועים שכירי יום שבטלים ממלאכתם, והוא מגולל את האבן שעל פי הבאר ומשקה את צאן לבן, מבלי שהתבקש. בהמשך, כשלבן מאשים אותו בגניבת התרפים, מקבל על עצמו יעקב אחריות, עד כדי גזירת עונש מוות על הגנב, כי יימצא.
כשיוסף נעלם חש יעקב אחריות להיעלמותו, והד לכך מצאו חז"ל בדבריו ליוסף בנו בפגישתם המחודשת: "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי". המדרש מסביר: "סבור הייתי למות שתי מיתות, בעולם הזה ובעולם הבא… שיתבעני הקב"ה מיתתך. עכשיו, שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת".
סמל ללקיחת האחריות של יעקב אפשר למצוא באירוע שהתרחש לפני עוברו במעבר יבוק, כאשר "חזר על פכים קטנים" – זהו ביטוי גדול של אחריות לכל דבר קטן בחיים.
למושג לקיחת אחריות יש שני היבטים שונים: האחד הוא לקיחת אחריות על החלטות ופעולות שגויות שנעשו בעבר, ונכונות לשאת בתוצאותיהן, בלי להאשים אחרים או נסיבות חיצוניות. אחריות זו דורשת כנות, אומץ להודות בשגיאה וויתור על כבוד עצמי. היא נדרשת מכל אדם, אבל בולטת כדרישה ציבורית גדולה ממנהיגי ציבור. התופעה של מנהיגים, שכמו לבן, מתאמצים לחמוק מאחריות על מחדליהם, ומטילים אותה על אנשים או על ממסדים אחרים מוכרת ומדוברת, וכול מילה נוספת מיותרת.
ההיבט השני הוא אחריות על העתיד, והיא נוגעת לכל אזרח מן השורה. זו אחריות שמתבטאת בחשיבה ותכנון מה יש לעשות כדי לתקן, לשפר ולקדם, והיישום שלה מתבצע בלקיחת יזמה ופרואקטיביות, כדי למנוע בעיות בעתיד ולהוביל להצלחה.
בני ובנות הציונות הדתית אמונים על לקיחת אחריות למשימות חברתיות ולאומיות, והדבר הוכח באופן מופתי מאז ה-7/10 תשפ"ד. בחודש כסלו, שעומד בסימן "מוסיף והולך", ראוי לציין שיש מקום להוסיף ולילך בלקיחת אחריות נוספת בתחום התורה. הנושא של שבת הארגון של 'בני עקיבא': "ראשינו בעמקי תורתה" רלבנטי מאוד עבורנו. היהדות החרדית מציגה עצמה כאחראית הבלעדית על המשכיות התורה בישראל, וזאת כאשר יש עולם תורה ציוני גדול, מגוון ופורח.
אכן נראה שעדיין עלינו להוכיח ולהנכיח את קיום התורה בכלל הציבור שלנו, ולחזק אותו במיוחד בקרב הנוער. צעירי הצאן של הציבור הדתי-ציוני שותים משִֽׁקֲתוֹת מָּיִם שונים, ולא תמיד מגיעים בחדוה לשתות מים ממעיינה של תורה. האמירה: "ראשינו בעמקי תורתה" היא בעיקר הכרזה על שאיפה, ולא ממש מתארת מציאות שתמיד מתממשת. "הָֽעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל־הַצֹּאן" הצעיר באים משלל מקורות השפעה חיצוניים, והתוצאות הן: "עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים" – דתיים מגוונים ולפעמים גם משונים.
יש צורך בהרבה מאמץ והשקעה כדי שצעירי הצאן יהיו לגמרי בבחינת "קְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹֽב" – שההשכלה הכללית והתרבות הכללית ישתלבו בקשר תורני הדוק ליעקב יושב אהלים. או אז נזכה לצאן קדושים שיובילו בנטילת אחריות גם בתחומים תורניים.



