וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)אדם הראשון נצטווה שלא לאכול מעץ הדעת. מה החטא בכך שאדם יהיה בר דעת ויֵדע להבחין בין טוב לרע? הרמב"ם, ב"מורה הנבוכים" (חלק א' פרק ב') כותב: "הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה" כיצד ייתכן כי חטא הוא להיות בר דעת, וכיצד ייתכן כי התוצאה מן החטא היא, לקבל חכמה, שהיא הגדולה שבמעלות?
הקושי מתעצם מכיוון שהאיסור לאכול מעץ הדעת היה מוגבל לזמן מאוד קצר. במסכת ברכות (דף מ' עמ' א') מצינו כי "אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה" ובמדרש תלפיות (ערך אדם הראשון) אמרו חז"ל: "אדם הראשון חטא שסחט ענבים ושתה בלא קידוש, ואם היה ממתין עד הלילה היה מקדש עליו". כלומר, עץ הדעת עצמו היה מותר באכילה, עם פרושׂ השבת.
כזכר, אדם נברא ביום השישי, ובמסכת סנהדרין (דף ל"ח עמ' ב') מבואר כי בשעה התשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן. כלומר, היה עליו להתאפק שלוש שעות, מן השעה התשיעית עד כניסת השבת. מכיוון שהאיסור הוא זמני מתחזק הקושי בהבנת טעמו של האיסור, שהרי אין לומר כי בהבחנה בין טוב לרע יש פגם עקרוני, כאשר בעוד שעה קלה דבר זה עצמו מותר. אם כן, מדוע נאסר בשעה קלה זו?
הרמב"ן (בראשית ב', י') מבאר כי עץ הדעת הכניס באדם את הקושי הייצרי הטמון בבחירה בין טוב לרע. כלומר, לפני אכילתו מן העץ, הייתה בידו בחירה שכלית ועם האכילה מעץ הדעת, נכנסה באדם נטייה יצרית לחטוא על אף המחיר המוסרי והתועלתי הכרוך בכך.
רבי חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" (שער א' פרק ו') מוסיף ומבאר, כי קודם החטא כאשר בא יצר הרע לפתות את האדם, הוא ניצב מחוצה לו. אבל, לאחר שחטא האדם, הפך יצר הרע לחלק מכוחות האישיות הפנימית שלו, והיצר הטוב הוא הניצב מחוץ לאדם. על כן, לאחר החטא הקדמון כאשר אדם רוצה לחטוא, הוא אומר בליבו: "מתחשק לי". ואילו, כאשר היצר הטוב מדבר אל האדם, הוא אומר לו: "לא כדאי לך". "אתה תצטער על כך".
המונח "דעת טוב ורע" משמעו כי האדם דבק ברָע, שחדר אליו ומכאן ואילך פועל בו מתוכו. כעת, יצר הרע חזק מן האדם. מכיוון שהאדם גשמי ויִצְרִי וגופו מהווה מרכיב דומיננטי באישיותו, הרי שהבחירה נוטה מראש לכיוון רע. לכן, אסר הקב"ה על האדם לאכול מעץ הדעת ונמנע מלהכניס את הרע בתוך האדם. בחירה כן. אבל, מאבק אבוד מראש – לא!
בשבת יש לאדם נשמה יתרה. הוא יכול לעשות מעשים גשמיים ויש בהם רוחניות וקדושה. בשבת יכול האדם לאכול "בשר ודגים וכל מטעמים" – לכבוד שבת קודש. מעשה זה אינו הופך אותו לגשמי אלא להפך – קדושה יש בו. בשבת, שהיא מעין עולם הבא, הנאות הגוף אינן מסיטות את האדם מחווייתו הרוחנית העוצמתית, ואפשר ליהנות מהנאות גשמיות ועם זאת נחשב הדבר לעונג שבת רוחני.
החתם סופר מבאר, כי משום כך רצה הקב"ה שהאדם לא יאכל מעץ הדעת עד כניסת השבת. אילו היה יסוד הבחירה העוצמתי של תשוקה לחטא ניטע באדם בשבת, היה יסוד הבחירה שבו נבנה על אדני קודש. האדם היה מתרגל למצב שבו היצרים לא מסיתים מן הדרך, אלא להפך, הקדושה חודרת אף אליהם, והרוחניות עזה מן היצריות. במקרה זה גם בצאת השבת ועזיבת הנשמה היתרה את האדם, הייתה בידו סיבולת וכוח להטות את הבחירה אל הטוב והנאצל. כעת, הסיכוי היחיד של האדם להתגבר על יצרו במלחמה אבודה זו נעוץ בכוח התורה, ובלעדיה היצר הגשמי חזק מן הרוח.
הנה כי כן, אילו הייתה לאדם סבלנות, הוא היה זוכה להתחלה טובה, שבה השבת ניצבת לצידו בשעה הקריטית עת שהתחיל לפעם בו יצרו הגשמי. אנו אומרים "שבת שלום" כי היא זמן שבו יש שלום בין יצריו הגשמיים של האדם לבין רוחניותו וקדושתו, ובה מסוגל האדם להחדיר קדושה גם במעשים גשמיים. במקרה זה, הייתה לאדם יכולת להתמודד עם יצריו ולהתמודד בתחרות שוות כוחות בין טוב לרע. אבל, האדם הקדים את השעה והחטא הקדמון יצר עיתוי גרוע. היצר חדר לאדם בלא שקדמה לו קדושה שמסוגלת להתמודד עימו. הגשמיות קיבלה יתרון והיצר מפעם באדם בעוצמה ומדבר אל האדם – מתוכו. אבל, גם במצב זה מוטל על האדם להתגבר על יצריו, ולהחדיר קדושה בכל היבט ובכל פינה. בחירה זו היא כל האדם!
