שרלו יובל (רב, ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)״וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קׇם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ״ – כל הקורא פסוק זה שם לב לעובדה הפשוטה שהוא נראה כפסוק חסר. הפסוק פותח במילים ״ויאמר קין אל הבל אחיו״ֿ, אולם אינו מתאר לנו מה הוא אמר ומה היה נושא הדיון. דברים דומים נמצא בפרשת השבוע הבא, בפתיחה של סיפור מגדל בבל: "וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים", וגם שם אין התורה כותבת מה הייתה השפה האחת ומה היו הדברים האחרים. נראה כדבר פשוט ששתיקת התורה מתוכן הדברים מלמדת שבהקשר הזה – אין זה חשוב כלל ועיקר – לא בפרשת קין והבל ולא בפרשת מגדל בבל. התורה אינה עוסקת בתוכן אלא במסגרת.
התורה מבקשת לתאר – בפרשת קין והבל – את ההתדרדרות מדיבורים לאלימות. היא מספרת כי קין אמר להבל דבר מה, וכנראה שהבל כלל לא ענה, שכן לא כתוב "וידברו קין והבל". לעובדה שאין אנו יודעים מה אמר קין להבל מתווספת העובדה שאין אנו יודעים גם מפני מה לא ענה הבל לקין – האם בשל המציאות בה כלל לא ניתנה לו האפשרות לתשובה, או שהוא בחר לא לענות. ושוב, אין זה חשוב להבנת מה שהתורה מבקשת ללמד אותנו בפרשה זו. עיקר הדברים טמון בעובדה ששתיקתו של הבל הביאה לידי כך שקין קם עליו והרג אותו. בכך נכתם העולם בעוון הנורא של שפיכות דמים, ובסופו של דבר התורה מלמדת כי המשך שושלת אדם הראשון לא התרחש לא מקין וכמובן לא מהבל כי אם משת ואנוש.
הפרשה הראשונה אפוא שהתרחשה מיד לאחר גירושו של אדם מגן עדן מלמדת אותנו על המציאות הנמצאת בעולמנו. זו מציאות של הוויות אנושיות עצמאיות, שפעמים האינטרסים שלהם מנוגדים לחלוטין. התורה אינה מספרת סיפור היסטורי בלבד, אלא מציגה שיעור עמוק על טבע האדם, ייתכן שעל הקנאה ועל האחריות המוסרית של האדם כלפי זולתו. והיא מלמדת אותנו על הסכנה הגדולה שעלולה להתרחש בין בני אדם. לא זו בלבד, אלא שהתורה מדגישה פעמיים בפסוק זה את המילה "אחיו", כדי להעצים את נוראות הסיפור. הבל אינו סתם אדם זר, אלא אחיו של קין. במקום שהאחווה תיצור אהבה והגנה, היא נהפכה למקור של שנאה והרס. זו המציאות שאנו נתונים בה, והבחירה האחראית שבידינו נעה בין יחס לאחים ובין אלימות. סוגיה בפני עצמה היא האלימות המופנית כלפי מי שאינו אח, שאף היא מחלחלת לתוך מערכת היחסים האחוותית.
אנו נמצאים בצומת דרכים כזו. האלימות הולכת וגוברת. היא באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בשפה. בהטחת שמות גנאי, כינויים, האשמות, שלילת לגיטימיות, פייק ניוז, סרטי בינה מלאכותית שקריים ועוד ועוד. כל פעולה כזו אך מעצימה את הסכנה הגדולה ל"ויאמר קין אל הבל אחיו". התורה עצמה מלמדת כי מילים אינן נעצרות במקום הזה. לא זו בלבד, אלא אפשר שאילמות מובילה לאלימות. העובדה שלא נוצר שום דיאלוג בין קין ובין הבל פותחת פתח לתהום הגדולה שדיבורים שלא נענים מאיצים את השימוש באלימות. עיקרה של האלימות לא נועד לשכנע. הוא נוגע לקעקע. לשלול את זכות הקיום, העצמאות, הבחירה החופשית והביטוי.
ההנחה כי ניתן יהיה לעצור על שפת התהום, ושהאחווה בינינו תמנע את הנפילה לתהום, היא מפוקפקת מאוד, ופעמים רבות לא עמדה במבחן המציאות. המבקש לעצור את ההתדרדרות נקרא לעצור קודם כל את עצמו. לא לתפקד כ"הבל" שאינו משיב לקין (כאמור, לא ברור למה) אף שכמובן אין להאשים את הקורבן; על אחת כמה וכמה לא לתפקד כ"קין". זה עוד אחד מהמקומות בהם נקראים ההולכים בדרכי התורה שלא ליטול חלק באותה אלימות, ולא זו בלבד אלא להיות מופת בדרך שבה מתנהלים המאבקים על האינטרסים הסותרים.
