שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)פרשת בראשית שנקרא השבת היא בדיוק אותה פרשה שקראנו בשנה שעברה. היא לא השתנתה, ואני מניח שגם לא תשתנה. אבל אנחנו השתנינו. וכאשר האדם משתנה, גם הקריאה שלו משתנה: שאלות חדשות עולות, דגשים אחרים מתחדדים, ופסוקים וסיפורים מוכרים מקבלים משמעות שלא ראינו קודם.
שמעתי פעם את הרב יהודה עמיטל אומר, שמי שסבור שהוא מבין את סיפור הבריאה כפשוטו ויודע כיצד בדיוק נברא העולם, מחמיץ משהו מסודו של מעשה בראשית. לכן, אינני מבקש להסביר כיצד נברא העולם, אלא לנסות לדלות מסיפור הבריאה. שאלה אחת לתחילת השנה ואולי גם לקראת הבחירות הקרובות: ממה עלינו להיזהר, ואיזו תודעה ראוי שנישא עמנו?
כדרכי, אעזר גם במסורת יהודי אתיופיה. הפעם נקודת המוצא היא 'בן סירא', ספר שחז"ל מנו בין הספרים החיצוניים, ואילו במסורת ביתא ישראל נשמר כחלק מן הספרות המקודשת. הסיפור שאביא אינו מספר בן סירא עצמו, אלא מחיבור מאוחר ושונה ממנו, "אלפא ביתא דבן סירא".
"כשברא הקב"ה אדם הראשון יחיד, אמר לא טוב היות האדם לבדו, ברא לו אשה מן האדמה כמוהו וקראה לילית. מיד התחילו מתגרין זה בזה. אמרה היא: איני שוכבת למטה, והוא אומר: איני שוכב למטה אלא למעלה, שאת ראויה למטה ואני למעלה. אמרה לו: שנינו שוין לפי ששנינו מאדמה[…]כיון שראתה לילית אמרה שם המפורש ופרחה באוויר העולם[…]מיד שיגר הקב"ה שלשה מלאכים[…] והשיגוה בתוך הים במים עזים שעתידין המצריים לטבוע ב[…]"
לפנינו, לכאורה, ויכוח אינטימי בין איש לאישה, אולי אפילו בחדר המיטות. אבל השפה שבה מנוסח הוויכוח הופכת אותו לשאלה אנושית רחבה הרבה יותר: מי למעלה ומי למטה? מי שולט ומי נשלט? כנגד תפיסה המסדרת את היחסים באופן היררכי, האשה חוזרת אל נקודת הראשית: שנינו מאותו מקור, שנינו מן האדמה. ואז מופיע מידע שדורש הסבר. המלאכים משיגים את לילית דווקא "בתוך הים, במים עזים שעתידין המצריים לטבוע בו". מדוע חשוב למחבר לומר שזהו אותו ים שבו עתידים המצרים לטבוע?
אפשר להציע כאן קריאה ספרותית-תיאולוגית. מצרים המקראית אינה רק מקום גאוגרפי שבו בני ישראל היו עבדים. היא מייצגת עולם הבנוי כולו על השאלה מי למעלה ומי למטה: פרעה בראש, מתחתיו נתיניו, ובתחתית העבדים. כוחו של האחד מתקיים באמצעות חולשתו של האחר, וזהותו של האדון זקוקה לעבד. מצרים בנתה פירמידות לא רק מאבן; היא בנתה פירמידות גם מבני אדם. לכן הדרישה "שלח את עמי" מאיימת על פרעה הרבה מעבר לאובדן כוח עבודה. היא מערערת על תפיסת העולם שבתוכה הוא יודע מי הוא. אם העבד יכול להיות בן חורין, מתערער הסדר שלפיו יש מי שנולד להיות למעלה ומי שנועד להישאר למטה.
וכאן נפגשים שני הסיפורים. הוויכוח שהתחיל בבראשית בשאלה "מי למעלה ומי למטה?" מגיע אל הים שבו עתידה לטבוע תרבות שהפכה את ההיררכיה לשיטת חיים. דווקא בים הפירמידה מתפרקת: האימפריה השולטת טובעת והעבדים יוצאים לחירות.
בנקודה זו אני מבקש להיעזר במושג "תודעת הגאולה", המאפיין בעיניי את התיאולוגיה של יהודי אתיופיה. תודעת חורבן אומרת: אם הוא עולה אני יורד; אם יש לו מקום מקומי מצטמצם; אם הוא צודק אני מוכרח להיות טועה. תודעת גאולה מציעה אפשרות אחרת: שנינו יכולים לעמוד זקופים בלי שאחד מאתנו יכריח את האחר לכרוע. אין פירוש הדבר למחוק הבדלים, זהויות או מחלוקות, אלא להשתחרר מן ההנחה שהבדל מחייב היררכיה ושזהות זקוקה לאויב כדי להתקיים.
מכאן גם ההבחנה בין "שחרור" ל"גאולה": שחרור משנה את מאזן הכוחות; גאולה משנה את התודעה. אם העבד של אתמול נעשה האדון של מחר, לא יצאנו באמת ממצרים, רק החלפנו מקומות בתוך אותה פירמידה. וכאן טמונה אולי הסכנה הגדולה שעליה מזהיר הפסוק במשלי: "תחת שלוש רגזה ארץ[…]תחת עבד כי ימלוך". סכנה איננה בעצם עלייתו של מי שהיה עבד, אלא בכך שהמשועבד של אתמול עלול להפוך למשַעבד של מחר, שמי שסבל מהדרה ישתמש בכוח שקיבל כדי להדיר אחרים.
אפשר לצאת ולברוח מדיקטטורה ועדיין לשאת את הדיקטטור בתוכנו (דוגמא טובה לתופעה זאת אפשר לראות את מה שקורה באירופה). לכן התורה שבה ומזכירה: "כי גרים הייתם בארץ מצרים". היית למטה אל תבנה עולם שבו מישהו אחר מוכרח להיות למטה; היית זר אל תהפוך אדם אחר לזר כדי להרגיש שייך. זיכרון מצרים נעשה זיכרון גואל כאשר הוא מונע מאתנו ליצור מצרים חדשה עבור האחר.
זו אולי השאלה שכדאי לקחת מפרשת בראשית אל השנה החדשה, ובמיוחד אל תקופה של מחלוקת ובחירות: הגאולה אינה מתחילה כאשר מי שהיה למטה מצליח סוף סוף להיות למעלה; היא מתחילה כאשר מי שהיה למטה, ובהגיעו למעלה, אינו זקוק עוד לכך שמישהו אחר יתפוס את מקומו למטה.
