שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)התורה מתארת כבר בסיפור גן עדן את ארבעת הנהרות היוצאים ממנו: "שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב… וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ… וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת" (בראשית ב, יא–יד). על "ארץ כוש" מעיר רש"י: "עדיין לא היתה, וכתב המקרא על שם העתיד".
הערה קצרה זו מעוררת שאלה. הרי לא רק כוש טרם התקיימה בשעת בריאת העולם. גם השמות הגיאוגרפיים האחרים המתוארים בפרשה שייכים לעולם אנושי מאוחר יותר. האדם הראשון עדיין לא הוליד את הדורות שמהם יצמחו העמים והמקומות הללו. מדוע אפוא מוצא רש"י לנכון להדגיש דווקא כאן ש'כוש' עדיין לא היתה ושנקראה "על שם העתיד"? מקורו של רש"י במדרש בראשית רבה, ולדבריו יש כמובן הסבר פרשני כרונולוגי. אפשר אף לטעון שיש להבחין בין שמות היכולים לתאר את המקום עצמו לבין שמות שנקשרו באישים ובעמים שנולדו מאוחר יותר. ובכל זאת, גם לאחר ההסבר נותרת בעיניי שאלה הראויה לעיון. לא משום שהערה אחת של רש"י מוכיחה יחס מסוים כלפי האדם השחור, אלא מפני שכאשר מציבים אותה בתוך מכלול פירושיו למושגים "כוש" ו"כושי", מתחילה להצטייר תופעה רחבה יותר.
אצל רש"י הכושי, הוא לא פעם האדם המסומן בחריגותו החזותית. במקום אחד הוא "שחור הרבה", במקום אחר שחרותו היא דבר "שהכול מודים" בו; ובתיאור ירידת אברהם ושרה למצרים נכרכים יחד הביטויים "אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים". המקרה המעניין ביותר הוא אולי "האשה הכושית" של משה. כאשר הכינוי "כושית" נפגש עם דמות שאותה מבקש המדרש לתאר כיפה, נדרש מהלך פרשני: היא נקראת כושית דווקא "על שם נויה", כאדם המכנה את בנו הנאה "כושי" כדי שלא תשלוט בו עין הרע. אין צורך, ואף יהיה זה אנכרוניסטי, לייחס לרש"י תפיסת גזע מודרנית. אולם אפשר לשאול שאלה אחרת: מדוע השחור נעשה דבר הדורש הסבר? מדוע האדם המוכר אינו זקוק לפירוש, ואילו הכושי הוא האדם המסומן זה שצבעו, מראהו וזהותו מעוררים את הפרשן להסבירו?
השאלה נעשית חריפה יותר כאשר חוזרים לסיפור חם. המקרא אינו מספר שחם היה שחור, אינו אומר שהוא הפך לשחור, ואף הקללה אינה מוטלת על חם אלא על כנען: "אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כה). גם כוש, בנו של חם, מופיע במקרא כאדם, כעם וכארץ, בלי שהמקרא קובע כי צבע עורו הוא תוצאה של חטא או קללה. אולם במסורת הפרשנית(עמדו על כך חוקרים כגון: אברהם מלמד, דוד גולדנברג) מתחיל להיווצר חיבור שלא נאמר במקרא עצמו. בתלמוד מסופר כי שלושה שימשו בתיבה בניגוד לאיסור, ובהם חם, ועליו נאמר: "חם לקה בעורו". כאן מתרחשת תנועה פרשנית משמעותית: הגוף נעשה מקום שבו החטא נרשם. גם אם אין לזהות באופן אוטומטי את הביטוי "לקה בעורו" עם כל תפיסות השחור שהתפתחו לאחר מכן, עצם האפשרות לקשור שינוי בעור לעונש מעוררת שאלה: כיצד ומתי הפך צבע גוף מהבדל אנושי להסבר מוסרי?
במהלך הדורות הצטברו שכבות נוספות, ולעיתים התחברו זו לזו קטגוריות שבמקרא אינן זהות: חם, כוש, אפריקה, עור שחור, קללה ועבדות. כך עלול הבדל גופני להפוך להבחנה ערכית והיררכית. השאלה החשובה, אם כן, איננה רק מתי זוהה הכושי כאדם שחור, אלא מתי ומדוע נעשה השחור לדבר הטעון הסבר; ומדוע בחלק מן המסורות ההסבר נקשר בחטא, בפגם, בקללה או בעונש. מכאן אני מבקש לעבור מן השאלה "כיצד פירשו את הכושי?" לשאלה עמוקה יותר: מי מפרש את מי? לכל חברה יש הנחות יסוד שאינן נאמרות בקול. יש מי שנתפס כנקודת המוצא, ולכן אינו נדרש להסביר את עצמו; ויש מי שנתפס כחריג, ולכן עליו להסביר את צבעו, את מנהגיו, את מסורתו, את יהדותו ואת עצם שייכותו. במילים אחרות: יש מי שמחזיק בעמדת הפרשן, ויש מי שהופך למושא הפרשנות. לעיתים עצם הזכות לפרש היא כבר ביטוי של כוח.
נדמה לי שמשהו מן המבנה הזה ממשיך להעסיק גם את החברה הישראלית, לעיתים מתחת לפני השטח. כמובן, אין לצמצם את המתחים בישראל לשאלת צבע עור, ואין להשוות בפשטות בין קטגוריות עתיקות לבין המציאות החברתית והפוליטית של ימינו. ובכל זאת, החלוקות בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה", בין אשכנזים למזרחים, ובתוך החברה החרדית בין מרכז אשכנזי לבין מסורות ספרדיות, מעידות שלצד מחלוקות ממשיות מתקיים לעיתים גם מאבק סמוי על השאלה מי מגדיר את המרכז ומי נדרש לקבל ממנו הכרה. מי נתפס כמובן מאליו, ומי עדיין נדרש להסביר מדוע גם קולו, מסורתו ועולמו לגיטימיים. דומני שהבחירות הקרובות בישראל השאלה הזאת פועמת מתחת לפני השטח.
עבור יהודי אתיופיה השאלה הזאת אינה תיאורטית. במשך שנים הם נדרשו לא רק לספר מי הם, אלא גם להוכיח לאחרים שהם מי שהם אומרים שהם. מסורת עתיקה, זהות יהודית, הנהגה דתית וזיכרון קהילתי הועמדו מול מבט רבני וחברתי שביקש לבחון, להגדיר ולעיתים לאשר את יהדותם. במובן זה, הסיפור של ביתא ישראל מציב לפנינו באופן החריף ביותר את השאלה: מי קיבל את הסמכות לפרש את מי? האם אנחנו מקשיבים למסורת כדי להבין אותה מתוך עצמה, או שאנחנו מודדים אותה מראש באמצעות הקטגוריות שלנו?
אולי משום כך השאלה העתיקה על "ארץ כוש" איננה רק שאלה על רש"י. היא מחזירה את המבט אלינו. לא רק: כיצד פירשו הם את הכושי? אלא: מאיזו נקודת מבט אנחנו מפרשים בני אדם גם היום? ואולי השאלה החשובה מכולן איננה מי שחור ומי לבן, אלא מי הפך את עצמו לנקודת הייחוס שממנה מודדים את האחר. החברה הישראלית של היום איננה החברה של לפני עשרות שנים. המציאות השתנתה מאוד, הגבולות בין הקבוצות התרככו, משפחות רבות באמצעות הנישואין מחברות בתוכן מוצאים ומסורות שונות, ומפגש אנושי יומיומי מפרק לא מעט מן ההיררכיות הישנות. ברוך ה', עברנו דרך ארוכה. ובכל זאת, משהו מריחו של העבר עדיין חי בתוכנו. בא נמשיך לאפשר לאהבה לנצח את הפחד והחששות. יש לנו חברה אנושית מדהימה בואו נשמור עליה.
