פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מדינת ישראל כבר איננה תחת איום של התייבשות, כפי שהיה בעבר, אבל עדיין היא זקוקה לגשם. במקומות רבים אנו שותים מי ים מותפלים, אבל הגשם איננו רק עבורנו, בני האדם. הגשם חיוני לחקלאות, לפריחת הטבע, לזרימת הנחלים ולמילוי מאגרי התהום, להישרדות בעלי החיים ולאיזון של האקלים. גשם הוא עדיין גורם חיוני בארץ ישראל. אז מדוע אנו לא מבקשים אותו בתפילה?
את הנושא כולנו מכירים. משמיני עצרת התחלנו לומר בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם", אבל עדיין לא התחלנו לבקש "ותן טל ומטר" בברכת השנים. ומדוע? המשנה במסכת תענית מביאה את דעתו של רבן גמליאל, שסובר שיש להתחיל לשאול גשמים רק לאחר חמישה עשר יום מהחג "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". התקנה היתה עבור עולי הרגלים שחזרו לבתיהם שבגלות לאחר החג. גשמים עלולים להציף את הדרכים ולהקשות על הנסיעה. כדי לא להכביד עליהם בחזרתם הביתה, טען רבן גמליאל שיש לאחר את שאילת הגשמים עד הזמן שבו האחרון שבהם חזר לביתו.
הגמרא (י, ע"א) פוסקת הלכה כרבן גמליאל ומוסיפה ש"בגולה עד ששים בתקופה". כלומר, בבבל יש לאחר את שאילת הגשמים אפילו עוד יותר, עד לשישים יום לאחר תקופת תשרי. על פי פירוש רש"י הסיבה לכך היא שבבבל היו זקוקים פחות לגשמים שכן המקום היה נמוך, וזרמו אליו מים. על פי מקורות אלו נקבע להלכה שבארץ ישראל יש להתחיל לומר "ותן טל ומטר" בז' מרחשוון ובחוץ לארץ בתאריך חמישה לדצמבר.
התהייה שעולה על הלכה זו, הנהוגה עד היום, מתבקשת. היום אין לנו עולי רגלים ואין צורך להמתין עבור אף אחד שיחזור לביתו. גם כשיבנה בית המקדש ותחזור העלייה לרגל, אמצעי התחבורה החדישים יחזירו את כל עולי הרגלים לבתיהם תוך ימים ספורים, והגשם לא יעכב בעדם. מדוע אפוא אין אנו מבקשים גשמים ישר במוצאי חג הסוכות?
במקורות ההלכה ניתן למצוא תימוכין חזקים לעמדה הזו. הגמרא במסכת תענית (ד, ע"ב) מביאה את עמדתו של רבי יוחנן שפוסק: "התחיל להזכיר – מתחיל לשאול, פסק מלשאול – פוסק מלהזכיר". כלומר, לדעתו, יש להתחיל לשאול גשמים בשעה שמתחילים להזכיר גשמים, בתום חג הסוכות. וכשהגמרא מעמתת דעה זו עם המשנה שפסקה שיש להתחיל לשאול גשמים רק לאחר חמישה עשר יום, היא מתרצת זאת בכך שרבי יוחנן אמר את דבריו בזמן שאין בית המקדש קיים ואין עולי רגלים.
בעקבות כך כותב הריטב"א ש"זמנו של רבן גמליאל, שהוא בט"ו (=כלומר, חמישה עשר יום לאחר החג, בז' במרחשון) נעקר מכל העולם לאחר החורבן, שבני ארץ ישראל שואלין לאלתר". לטענתו, כך גם גרסו הגאונים. והוא מוסיף ואומר, שאם יש מקומות שנהגו לאחר את שאילת הגשמים, כשיטת רבן גמליאל, "זה ודאי אינו מנהג יפה כלל". לשיטתו, החלוקה היחידה היא בין בני ארץ ישראל, ששואלים מיד אחרי החג, ובין בני חוץ לארץ שמחכים ליום השישים שבתקופה.
אבל מסיבות שאינן ברורות לי, הרמב"ם, ובפשטות גם הרי"ף, קבעו שיש לשאול גשמים גם כיום בז' במרחשוון. יש שניסו להסביר זאת בכך שגם לאחר חורבן הבית היו עולי רגלים ולכן נמשכה התקנה. אבל כאמור, גם אם נקבל טיעון זה, התחבורה של ימינו מייתרת דחייה זו.
נראה לי מכל זאת, שראוי היה בימינו להתחיל לשאול גשמים מיד אחרי החג ולא להמתין למרחשוון. אם אנו מייחסים רצינות לבקשות שלנו בתפילה, אין זה מתקבל על הדעת שלא נבקש גשמים בשעה שאנו זקוקים להם. אלא שלשם שינוי שכזה בגוף התפילה צריך הסכמה ציבורית, ולוואי שהיו תלמידי החכמים שבדורנו נדרשים לסוגייה זו וקובעים הלכה על פי צרכי השעה ותנאי החיים העכשוויים.
ובכל זאת, הסיפור לא נגמר כאן. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ה, אורח חיים טו) נשאל לגבי מי שבטעות אמר ותן טל ומטר עוד לפני ז' במרחשוון – האם עליו לחזור, כמו מי ששאל גשמים בקיץ, או לא. להלכה הוא פוסק שהטועה אינו חוזר לפי שלא זו בלבד שלחלק מהראשונים יש לשאול גשמים מיד אחרי החג, אלא שגם הפוסקים האחרים יודו שאין הגשמים סימן קללה בזמן הזה, ואם כן אין סיבה לחזור.
אם כן, לפחות בדיעבד ניתן להכשיר שאילת גשמים כבר מלפני שבעה במרחשון, וודאי שמי שרוצה יכול להזכיר זאת בברכת "שומע תפילה". ייתכן שבדרך הזו מצאנו דרך להכניס את שאילת הגשמים מוקדם לתפילה גם בזמן הזה.
