רזניקוב אברהם (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)דרך הכליות שבגופנו עוברים בכל יום כ-180 ליטרים של נוזלים. הכליה היא האבר הפעיל ביותר במערכת ההפרשה – ותפקידה לסנן את הדם, לווסת את כמות המים בגוף וכן את ריכוז המלחים והמאזן החומצי – בסיסי בדם. תפקיד נוסף וחשוב של הכליה הוא הפרשת חומרי פסולת מהגוף, ופעולת סינתזה המאפשרת בניית המוגלובין, שהוא נשא החמצן בדם.
במשך היום אנחנו מאבדים נוזלים. לכן חשוב לשתות – גם אם לא צמאים. יותר ממחצית ממשקל הגוף הם מים. הם חיוניים לתפקוד תקין של הגוף. הגוף שלנו מאבד כליטר וחצי של נוזלים בהפרשות וכליטר אחד נוסף בתהליך הנשימה. המזון מספק כ־20% מצריכת הנוזלים, לכן יש צורך בעוד כ־2 ליטרים של שתייה כדי להשלים את הנוזלים האבודים.
כ-50 אחוז מחולי הכליה הנדרשים לטיפולי דיאליזה מצליחים למצוא לעצמם פתרון השתלת כליה מאנשים חיים. טיפול בדיאליזה כרוך בירידה דרסטית באיכות החיים, הכוללת הגעה שלוש פעמים בשבוע למכון הדיאליזה, חיבור למכונה שמוציאה את הדם מהגוף ומחזירה אותו בחזרה לגוף כשהוא מסונן, למשך ארבע שעות בכל טיפול. יכולת הסינון של מכונת הדיאליזה אינה אופטימלית, בהשוואה לכליה הטבעית, מכאן שהשתלת כליה מצילה חיים – על כל המשתמע מכך. לכאורה, תורם הכליה החי יפסיד 50 אחוז מתפקודי הכליה התקינים שלו. אך בפועל, מדובר לרוב בתפוקה של עד 80 אחוזים של הכליה שגדלה לאחר הכריתה של הכליה השנייה.
לאחר התרומה, הכליה הנותרת בגוף התורם עוברת תהליך של התפתחות וגדילה, על מנת לפצות את הגוף על היעדר הכליה שהוצאה. בתקופה זו יש להימנע מלהגיע למצב של התייבשות ובכלל זה להימנע מלצום סמוך לתרומת הכליה. לאחר שנה מהתרומה, יש להתייעץ עם רופא ופוסק הלכה כיצד לנהוג.
פוסקי ההלכה הורו כי מצוה גדולה היא לתרום כליה ומן הטעמים הבאים. הראשון, "לא תעמוד על דם רעך". יש הסוברים שמצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" מחייבת אותנו גם להיכנס לסכנת חיים ממשית כדי להציל את החבר ממוות ודאי. "מפני שהלה ודאי והוא ספק" (ב"י חו"מ תכ"ו). יש החולקים וסוברים שמצוות זו שווה לשאר המצוות שבתורה, וכשם שאין מצווה לסכן את הנפש כדי לקיים מצוות אחרות, כך אין אדם צריך לסכן את נפשו כדי להציל את חבירו (סמ"ע שם, א' בשם הג' מיימוניות) .
השני, סכנה מועטה. הסברה שאדם צריך להסתכן סכנה מועטה כדי להציל את חבירו מסכנה ודאית, מבוססת על הברייתא בסנהדרין שאדם צריך לקפוץ לנהר כדי להציל טובע, ולקום כנגד חיות רעות או ליסטים כדי להציל את המותקף (סנהדרין ע"ג ע"ב, ופתחי תשובה חו"מ תכו סק"ב, ובמ"ב שכ"ט סקי"ט). הרב עובדיה יוסף כתב: "מכיוון שנמסר לו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה. ולכן, כל מה שהסכימו הפוסקים שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק בספק השקול, משא"כ בנדון שלנו שבוודאי שמצווה היא לתרום כדי להציל את חבירו ממות בטוח" (שו"ת "יחווה דעת" ח"ג, פ"ד), וכך גם הורה הרב אויערבך, "ודאי מותר לבצע ניתוח ולהוציא כליה מאדם בריא כדי להשתילה אצל החולה, וגם יש בזה מצוה רבה של הצלת נפשות "(שולחן שלמה ערכי רפואה א', מ"ד).
הרב יוסף שלום אלישיב כתב, "לא די שמותר, אלא אף מצוה רבה יש בזה " (מתוך מכתב אל הרב הבר), וכן הרב קנייבסקי, "מחוייב אינו, אבל מצוה גדולה לעשות כן, זו עצה הוגנת, הקב"ה נתן באדם שתי כליות, כי אם אחת תתקלקל תהיה את השנייה, כך היא הסברא, אבל כל זמן שאין ריעותא שכליותיו אינם תקינות – יכול לתרום אחת לחבירו".
