שורץ אודי (רב, סא"ל, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית)בשבוע שעבר כתבתי כאן על עירוב חצרות, והסברתי שברוב מחנות צה"ל אין בכך צורך, משום שכלל החיילים נחשבים כסמוכים על שולחן אחד. אמנם, ישנה מציאות אחת שבה חיילים עשויים להידרש לעירוב חצרות, כאשר הם נשלחים למשימת "הגנת יישובים" במקום שבו אין רב או מועצה דתית, ותושבי המקום אינם שומרי תורה ומצוות. במצב כזה, גם אם היישוב מוקף בגדר, קיים איסור להוציא ולהכניס חפצים מהבית לרחוב, והחיילים נדרשים להניח עירוב חצרות.
עירוב חצרות הוא לחם בשיעור של כשמונה ביצים (שולחן ערוך אורח חיים, שס"ח ג') – כחצי כיכר לחם, או חצי קילוגרם של מצות. את הלחם יש להגביה ולזכות עבור כלל תושבי המקום (שולחן ערוך אורח חיים, שס"ו ט'), ולומר את הנוסח הזה: "בהדין עירובא יהא שרא לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית לכל הבתים שבחצר". לשם מצות עירוב החצרות, חייל רשאי להשתמש גם במזון צבאי, ולא רק במזון פרטי, משום שהמזון הצבאי שקיבלו החיילים מיועד לכל צרכיהם.
השולחן ערוך (אורח חיים, שס"ו י"ד) כתב, שכאשר מניחים עירוב חצרות יש לברך את ברכת המצוות: "על מצות עירוב". עם זאת, בספר תורת המחנה קבענו, שחיילים המניחים עירוב חצרות כמפורט לעיל, לא יברכו על כך, וזאת משלוש סיבות.
הסיבה הראשונה היא שעל פי חלק מן הדעות, בעיקר לפי פסיקת הרב גורן, יש מקום להחשיב חיילים במשימת הגנת-יישובים כ"מחנה היוצא למלחמה", שפטור לחלוטין מעירוב חצרות. אמנם, ייתכן שהדבר תלוי במספר החיילים במקום, כי לחלק מן הדעות דין "מחנה" הוא דווקא בעשרה חיילים או יותר, ומעבר לזה כלל לא ברור שאפשר להחשיב חיילים ביישוב קבוע כמחנה היוצא למלחמה. אך הדעה הזאת מצטרפת לספק לעניין זה שלא יברכו על העירוב.
הסיבה השנייה היא שייתכן שבכל שזאת ישנו מי שכבר הניח עירוב חצרות במקום: נציג המועצה הדתית, חיילים שכבר ביצעו את המשימה באותו יישוב בעבר וכן הלאה. בשולחן ערוך (אורח חיים, שצ"ד א') נפסק שאפילו במקום שיש בו ספק האם הונח עירוב חצרות כהלכה – חובה להניח עירוב חצרות, אך היות שמכלל ספק לא יצאנו, עדיף שלא לברך.
הסיבה השלישית היא, שבמקום שבו מתגוררים תושבים שאינם שומרי שבת, ייתכן שעירוב החצרות כלל לא יועיל. פוסקי הדורות האחרונים התחבטו הרבה בעניין (ראו פסקי תשובות, סימן שפ"ה אותיות א'-ב'), וחילקו בין מחלל שבתות "להכעיס", ובין מחללי שבתות אחרים. זו סוגיה נרחבת ורגישה, שיש בה דעות רבות, אך כאמור מסקנת הדברים היא שייתכן שעירוב החצרות כלל לא יועיל, ועל כן מפאת הספק נכון להניח את העירוב בלי ברכה.
האתגר ההלכתי המשמעותי ביותר בעניין עירוב חצרות קשור להלכה שקבעו חכמים, שאם ישנו נכרי שמתגורר בעיר – עירוב החצרות לא יועיל, עד שלא ישכרו מן הנכרי את רשותו (השולחן ערוך הקדיש לנושא זה סימן שלם – אורח חיים, סימן שפ"ב). הפוסקים האחרונים האריכו עד-מאוד בקושי ליישם הלכה זו, שכן בכל הערים והיישובים בארץ ישראל ובעולם כולו, מתגוררים גם נכרים, ואין אפשרות מעשית לשכור את רשותו של כל אחד מהם!
הפתרון המקובל שהציעו הפוסקים (ראו על כך בביאור הלכה על השולחן ערוך, שפ"ב י"ד, ובפסקי תשובות שם סעיפים י"ז-י"ח) הוא לערוך הסכם עם "שר העיר", כלומר עם הרשות המקומית – העירייה או המשטרה – שהם הגורם המוסמך בניהול העיר, ובעת חירום יש להם סמכות אפילו להיכנס לבתים פרטיים. לאותו "שר העיר", יש סמכות להשכיר את הבתים בשם כל התושבים, ודי בכך להחשיב גם את התושבים הנכרים כאילו השכירו את רשותם.
במדינת ישראל, הרבנות הראשית לישראל, בשיתוף רבנות המשטרה וגורמים נוספים, ערכה הסכמים כאלה לאורך השנים, בתיאום עם משרדי הפנים, הביטחון והביטחון הלאומי. ההסכם מבוסס על סמכות המשטרה ופיקוד העורף בעת חירום, ואף על סמכות חברת החשמל להציב מונה-חשמל בבתים. הסכם זה מאפשר לכל אדם לערוך עירוב חצרות, שיועיל על פי ההלכה (לסיכום הדברים, ראו במאמרו של הרב ישראל רוזן ז"ל "קניין רשות משר העיר לעניין עירוב", בתוך: תחומין ל"ז). אין ספק, שהמנגנון כולו הוא מנגנון מחודש, שפוסקים רבים התקשו לקבל אותו, אך היות שכך נהגו ברוב המוחלט של הערים והיישובים בעולם, גם חיילים ביישוב שאין בו עירוב חצרות רשאים להסתמך על אותו הסכם מטעם הרבנות הראשית לישראל, ולהניח עירוב חצרות בעצמם.
חיילים שמבצעים את המשימה ביישוב דתי, שהניחו בו עירוב חצרות כדת וכדין, בוודאי אינם צריכים להניח עירוב חצרות. דינם של חיילים אלה ככל אורח שבא ליישוב, שעירוב החצרות המקומי מועיל גם עבורו. אמנם, בדרך כלל מניחים עירוב רק פעם אחת בשנה (בערב פסח, כדי להשתמש במצות שנשמרות לאורך זמן), אך כתבו הפוסקים (שולחן ערוך אורח חיים, שס"ו ט'; וראו משנה ברורה וביאור הלכה, ש"ע ח') ש"לב בית דין מתנה עליהם", כלומר שמלכתחילה מי שהניח את עירוב החצרות לקח בחשבון את כלל התושבים והאורחים שעתידים להזדמן לעיר בשבתות השנה, והוא זיכה את עירוב החצרות לכולם.
