אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')אחד המונחים המשפטיים הנפוצים בעת האחרונה הוא "שימוע". המונח זוכה לעדנה בשיח הישראלי בעטיים של ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו.
השימוע מופיע בעיקר ביחסים שבין רשות מינהלית לבין האדם הפרטי, כאשר הרשות צפויה לפגוע באדם. במצב זה ועוד בטרם תתקבל החלטה סופית אשר תפגע באדם חלה על הרשות החובה "ישמע הצד האחר" [בג"ץ 3/58]. כלומר "זכות הטיעון משמעותה, כי דברו של הנפגע יישמע בטרם תתקבל החלטה בעניינו" [בג"ץ 654/78]. במילים אחרות: "זכות הטיעון עומדת למי שצפוי להיות נפגע בכל דרך שהיא…זוהי זכות יסוד הנובעת מכללי הצדק הטבעי [ע"ע (ארצי) 1403/01]. ההיגיון העומד בבסיס הזכות מושתת על ההנחה, שמסכת עובדתית אחת יכולה להיות נתונה למספר פרשנויות. והשאלה האם בעל הסמכות מפרש את העובדות נכון ולכן תכלית השימוע ליתן לנפגע הפוטנציאלי אפשרות להעמיד דברים על מכונם.
זכות השימוע אינה נחלת המשפט המודרני, ואושיותיה הונחו בתחילת תולדות האנושות. פרשת בראשית מתארת, בין היתר, שני חטאים מרכזיים, חטא אדם הראשון, ורצח הבל על ידי אחיו קין. בגין שני חטאים אלו מושת, על מבצעי העבירה, עונשים חמורים. אך לפני שמושתים העונשים אנו מוצאים את קריאתו של הא-ל. לאחר חטא אדם הראשון: "ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו איכה" [בראשית ג;ט], ולאחר רצח הבל אנו קוראים: "ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך" [בראשית ד;ט]. לכאורה קריאות מיותרות, וכי הא-ל באמת אינו יודע היכן אדם וחווה מסתתרים, ולמה הם מסתרים? וכי באמת אלוקים אינו יודע שקין הרג את הבל? התשובה, שאכן הא-ל ידע, ובשאלה מדוע בכל זאת הא-ל פונה לחוטאים? משיב רש"י "יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום".
על חשיבות השימוע ועל העיקרון הנלמד מהתנהגות הא-ל לפיה לא ניתן לדון אדם מבלי לשמוע את דבריו קודם, מובא בתשובה שכתב הרמ"א: "פשיטא דאי אפשר לדון בדבר בלי שמיעת טענת הנתבע…ואף כי זה דבר פשוט נוכל ללמדו מדרכי הש"י, כי כל דרכיו משפט ודרכיו דרכי נועם ונתיבותיו שלום. התחיל באדם לשאול 'מי הגיד לך כי ערום אתה', וכן לקין אמר לו 'אי הבל אחיך', כדי לשמוע טענותיו ק"ו להדיוט. וכזה דרשו רז"ל ממה שנאמר 'ארדה נא ואראה' לימד לדיינים שלא ידונו עד שישמעו ויבינו, ומינה כי אף בדבר שברור לדיין שיתחייב הנתבע עכ"פ צריך לשמוע טענותיו תחילה" [שו"ת הרמ"א סימן קח].
השימוע צריך להיעשות בנפש חפצה ומתוך אפשרות כנה לשינוי בעמדת הרשות, וזאת בתנאי, שהאדם יצליח להסביר את מעשיו. כפי שאנו מוצאים במקרה של עלי הכהן, ששימש כשופט ומנהיג עם ישראל. עלי שרואה את חנה, העקרה, מתפללת לפרי בטן: "וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות, וקולה לא ישמע, ויחשבה עלי לשיכורה" [שמואל א' א;יג]. עלי כמתבונן מהצד רואה אשה שמתנהגת בצורה שאופיינית לאדם שיכור. מסקנה ראשונית ופרשנותו של עלי למציאות מוצגים קשה "ויאמר אליה עלי, עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך" [שמואל א' א;יד]. בעקבות שאלה זו מציגה חנה הסבר אחר. "לא אדני, אשה קשת רוח אנכי ין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה'". עלי מקבל את תשובתה של חנה ומשיב לה "לכי לשלום ואלוקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" [שמואל א' א;טז-יז]. מעלי ניתן ללמוד ששימוע יש לעשות בנפש חפצה, וכאשר ההסבר המוצע על ידי האדם, שאת מעשיו ניתן לפרש באופן שיש בו כדי להוות חריגה מנורמה מקובלת, יש ליתן עדיפות ומקום להסברו של האדם יותר מאשר להסבר של בעל הסמכות. (בראשית תש"פ)
