האם אפשר לצאת לדרך בלי לדעת לאן?

בין “לך לך מארצך”, אמונה ואי־וודאות, והאומץ לעזוב את המוכר כדי לגלות את הייעוד

פרשת לך לך היא הפרשה שבה מתחיל למעשה הסיפור הלאומי של עם ישראל. אם פרשת בראשית עסקה באדם, ופרשת נח באנושות כולה, הרי שבפרשת לך לך מופיעה לראשונה דמות שמקבלת שליחות היסטורית: אברהם. אבל השליחות הזו אינה מתחילה בהבטחה ברורה, אלא דווקא ביציאה אל הלא־נודע: “לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” (בראשית י״ב, א׳).

הקב״ה אינו אומר לאברהם מיד לאן ילך. הוא מצווה עליו לצאת, ורק אחר כך מבטיח: “אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”. כאן נמצאת אולי הסוגיה המרכזית והייחודית של הפרשה: האם אדם יכול להיות נאמן לייעוד גם כאשר עדיין אינו יודע כיצד ייראה היעד?

רש״י, בעקבות חז״ל, מפרש את “לך לך” – “להנאתך ולטובתך”. כלומר, היציאה של אברהם איננה רק ויתור; היא גם הזמנה. אברהם נדרש לעזוב את המוכר, אך לא כדי לאבד את עצמו, אלא כדי לגלות את עצמו. יש מסעות שבהם עצם היציאה היא כבר תחילתו של היעד.

הרמב״ן מדגיש שמבחן האמונה של אברהם נעוץ דווקא בכך שהציווי אינו מפרט את הארץ. אברהם יוצא בלי לדעת לאן. בכך התורה מציבה מודל של אמונה שאינה מבוססת על ודאות מוחלטת. אברהם אינו מקבל מפה; הוא מקבל כיוון. הוא אינו יודע את כל התשובות, אך יודע מי שלח אותו.

וזהו הבדל גדול בין אמונה לבין ביטחון. ביטחון אומר: אני יודע מה יהיה. אמונה אומרת: אינני יודע הכול, אך אני מוכן לצאת. אברהם אינו יוצא מפני שהעתיד ברור לו, אלא מפני שהוא מאמין שמאחורי חוסר הוודאות יש משמעות.

אולם פרשת לך לך אינה הופכת את המסע לפשוט. מיד לאחר ההגעה לארץ בא הרעב, ואברהם יורד למצרים: “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה” (שם, י׳). לכאורה, אם הארץ היא יעד ההבטחה, מדוע דווקא שם מתחיל המשבר? הפרשנים התמודדו עם שאלה זו בדרכים שונות. הרמב״ן אף רואה בירידת אברהם למצרים ניסיון ובעלת השלכות לדורות. יש כאן שיעור חשוב :הגעה ליעד אינה מבטיחה חיים ללא משברים. לפעמים דווקא אחרי שהעזנו לצאת לדרך, מתברר שהדרך עצמה היא המבחן.

גם ברית בין הבתרים, בהמשך הפרשה, אינה מבטיחה לאברהם חיים פשוטים. להפך: “יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ” (בראשית ט״ו, י״ג). ההבטחה עוברת דרך גלות, עבדות והמתנה. העתיד מובטח, אבל הדרך אליו אינה מקוצרת. בכך מלמדת הפרשה שהבטחה אלוקית אינה פטור מן המציאות; היא מעניקה לה משמעות.

גם בתוך חייו האישיים של אברהם מופיעה אותה דינמיקה. הוא מתבקש להמתין לזרע, ולבסוף שומע: “וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה” (שם, ו׳). האמונה כאן איננה רק אמונה בקיומו של ה'; היא היכולת להחזיק בהבטחה גם כאשר המציאות עדיין אינה מוכיחה אותה.

מכאן עולה גם ההבדל בין אברהם לבין אנשי דורו. בפרשת מגדל בבל בני האדם אומרים: “נַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם” (בראשית י״א, ד׳). הם מבקשים לשלוט בעתיד באמצעות תכנון ובנייה אנושית. אברהם, לעומתם, אינו בונה את שמו בכוח; עליו “ללכת” ולהמתין שהשם יינתן לו: “וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ”. אולי זהו ההבדל בין אדם שמנסה לעצב את העולם בכוחו לבין אדם שמוכן להיות שותף בתהליך גדול ממנו.

וזו בדיוק הרלוונטיות של פרשת לך לך לימינו. אנחנו חיים בעולם שמבקש ודאות: תוכניות, תחזיות, מסלולי קריירה, יעדים ברורים. אבל החיים האמיתיים אינם תמיד מצייתים לתוכניות. פעמים רבות אדם יודע רק מה עליו לעזוב, ועדיין אינו יודע מה ימצא מעבר לאופק.

התורה אינה מבטיחה שהיציאה מן המוכר תהיה קלה. היא מבטיחה משהו אחר: שייתכן שיש משמעות גם לדרך שעדיין איננו מסוגלים לראות את סופה. אברהם מלמד שהצעד הראשון אינו דורש לדעת הכול. הוא דורש אומץ ללכת.

אולי זו הסיבה שהתורה בחרה במילים “לך לך”: לא רק לך אל הארץ, אלא לך אל עצמך. לעיתים האדם אינו מגלה את ייעודו לפני שהוא יוצא לדרך; הוא מגלה אותו דווקא משום שהעז לצאת.

שאלה למחשבה ולעיון:

האם אנו מוכנים לצאת לדרך גם כאשר איננו יודעים בדיוק לאן היא תוביל, או שאנו ממתינים לוודאות מוחלטת, ובכך עלולים להישאר במקום?