הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)המאזניים, בהם על פי המסורת נשקלים מעשינו בראש השנה, מהווים את אחד הסמלים המובהקים של יום זה. כבר מימי קטנותינו אנו מכירים את התמונה, ולומדים על כך שבמשך השנה שתי הכפות מתמלאות מהמעשים שלנו. אחת הכפות – המאירה – מתמלאת מכל מעשה טוב שאנו עושים, והכף החשוכה מהכשלים והנפילות.
הדברים גם מתיישבים לאור דברי הרמב"ם בהלכות תשובה: "…לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב; חטא חטא אחד – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, וגרם לו השחתה; עשה מצוה אחת – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם…".
ברם, התמונה הזו אינה עומדת לנו כשאנו מתבגרים. שאלות רבות נשאלות עליה, כגון: מה טעם יש לתגובה א-לוהית ולדין על מעשים שכלל אין אנו זוכרים אותם, ואין לה משמעות? האם אין מדובר בצביעות, של איסוף מצוות ברגע האחרון כדי להשפיע על הכף, כפי שכותב רמב"ם שם: "…ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים, ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה…", ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום"? ועוד תמיהות המקשות על הנפש להתרשם מתמונה זו.
ואכן, מדברי הנביא יחזקאל חושף עולה מבט אחר על השנה, ועל ראש השנה. בנבואתו הוא מלמד כי למעשה ריבונו של עולם מביט על השורה התחתונה. הוא אמנם מדבר על החיים כולם, אולם הרעיון רלוונטי גם למעגל השנתי: "…וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה – חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה… וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי – כָּל צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת…". פסוקים אלה אינם מלמדים על מעלת התשובה לבדה, שכן יש סימטריות גם ביחס לצדיק שבשורה האחרונה עשה עוול. לפיכך, הקריאה הנכונה שלהם היא התמונה בנקודה האחרונה של החיים, ואנו נלמד על הנקודה האחרונה של השנה.
שכן, מה שאנחנו עם כניסת ראש השנה הוא אכן תוצאה של כל התהליכים שעברנו במשך השנה כולה. לא זו בלבד, אלא שלעיתים דווקא דברים בעייתיים שחוללנו עוררו בנו עצמנו תגובת נגד, והם מתבררים כברכה גדולה, ומשפיעים עלינו היום אחרת; הדבר נכון גם לגבי הכיוון המנוגד – לעיתים דווקא ההתנשאות הבאה בעקבות מעשים משובחים גורמת לנפילה גדולה. מהלכי הנפש רצים ושבים, ואין הם מתנהלים בכיוון אחד, ומה שנראה מיטיב בנקודה מסוימת הופך למכשיל, ולהפך. על כן, בסופה של השנה אין מדובר באיסוף מתמטי ובמילוי כפות מאזניים של המעשים, כי אם במקום בו אנו נמצאים כעת, שהוא תוצאה של כל שהתרחש במשך השנה.
וכך ניתן להפוך גם את הנפילות לצמיחות. שהלוא כאמור, אם במבט עליהן אנו מתעוררים לעשות אחרת – להיות צדיקים יותר, ורגישים יותר, ומוסריים יותר, וערכיים יותר, ומגויסים יותר וכדו' – מתברר כי מה שהן חוללו בנו לא נותר בצורתו הקשה, כי אם הפך להיות מנוע להעצמה. זה נכון במישורים הפרטיים; זה נכון במישורים הלאומיים.
הבה נהפוך את המקומות הקשים למאירים, את התהומות לפסגות, ונהיה ראויים יותר ומוכנים יותר ליום העליון שבו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ואופקי השנה הבאה נקבעים.
