עיני (יפה) נעמי (ד"ר, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)"החיים הם לא הבטחה שהופרה, אלא עובדה". משפט זה נאמר ע"י ד"ר אליזבת לוקאס, תלמידתו של ויקטור פראנקל. הפנמה עמוקה שלו יכולה להקל על סבל רגשי עצום, שרבים מאיתנו נושאים ביחסנו למשימות ומכאובי החיים ומול משאלה/ציפייה שלא התגשמה או יעד שלא מומש. למשפט זה יש משמעות מיוחדת גם ביחס לבחירות ולתוצאותיהן.
כשאנחנו רואים בחיים "הבטחה", אנחנו מניחים שיש בינינו לבין המציאות חוזה סמוי: אם נעשה את הדבר הנכון, כשנגיע לגיל המסוים או כאשר נחזיק בידינו תואר או משרה נחשקים, נזכה לתוצאה ראויה, כזו ש"מגיעה לנו" ומתאימה למאמץ שהושקע, לתפילות ולכוונה. כשזו לא תואמת את ציפיותינו (לא התחתנו, לא הצלחנו להרות, לא התקבלנו למקום עבודה, יש קשיים בזוגיות או בהורות וחלילה אובדנים), החוזה נתפס כ"מופר", ואנחנו נותרים עם כעס, תסכול, כאב עמוק ואף תחושת קורבנות.
מנגד, זיהוי אירועי החיים כ"עובדה" יפסיק את הוויכוח עם המציאות ויביא להתבוננות בה כפי שהיא, כדי לגלות היכן יש לנו השפעה. בעוד האירועים החיצוניים אינם בשליטתנו, בשליטתנו המלאה נמצאים רק שני דברים: הפרשנות שניתן למה שקרה והמעשים אותם נבחר לעשות. פראנקל הגדיר את "החירות האחרונה של האדם": כחופש לבחור את עמדתנו מול כל מצב נתון.
היחס לתוצאות הבחירות ממחיש היטב את הפער בין שתי הגישות. מי שנאחז ב"הבטחה" רואה את התוצאה (בכל צד) בתחושת חמיצות ותסכול, ומזהה בקולות, שלא עברו את אחוז החסימה, "קולות מבוזבזים". לעומתו, המזהה במציאות עובדה מתבונן בה אחרת: לא אובדן, אלא תחילתה של דרך (ארוכה?): קולות המעידים על הצהרת כוונות, קריאת כיוון ותנועה ראשונה של שינוי שכבר יצא לדרך. גם מי שמרוצה מהתוצאות מוזמן לגייס את אותה עמדה: במקום ניצחון והבטחה שהתממשה, אחריות שמתחילה עכשיו.
כשאנחנו מניחים בצד את הציפיות ואת המטען הרגשי (שהוא לגיטימי אך לא תכנית עבודה) נפתחת אפשרות להסתכל על המציאות מחדש, בפליאה בתקווה ובסקרנות אופטימית, ולשאול: מהי הדרך המעשית הפתוחה בפניי דווקא עכשיו?
החיים אינם נותנים לנו ערבויות, אבל הם נותנים לנו את ההווה כמגרש לפעולה. שינוי אמיתי נבנה לאורך זמן, צעד אחר צעד. אז ננשום עמוק ונממש את החובה, וגם את הזכות, להמשיך לפעול ולעצב את דמותה של מדינתנו האהובה – מדינת ישראל.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
