הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"ולא יכלו דבר לשלום" – קשה למצוא מילים עוצמתיות יותר המתארות את שורש הקרע, הפילוג, המכירה וההפקרה מאשר מילים אלה. יש להם כמובן רקע, וחז"ל ובעלי המחשבה הבליטו את ההיבטים השונים של הרקע הזה: לא קל לאחים לראות את אביהם עושה כתונת פסים לאח אחד בלבד, ולצפות ביחס השונה שלו לאחד מהם. לא זו בלבד, אלא שכבר יותר מעשרים דורות מתרחשת בחירה ודחיה בתולדות האומה: לכל אבא יש בן אחד נבחר, ושאר הבנים הם בגדר "ויולד בנים ובנות", ואינם ממשיכים את הגרעין היסודי. על כן, יש סיבה לחששות שלהם, וכיוון שאין הם אינם יודעים כי תהליך הדחייה תם, ומעתה והלאה כולם בפנים, הם עוינים את כל התהליך כולו, וממילא גם את יוסף.
מעבר לכך, יוסף הצדיק אף הוא אינו תורם ליכולת לדבר שלום. אין אדם אוהב את הבאת דיבתו בפני אחרים. הוא רואה בכך פגיעה חמורה, עלבון, דמות של אדם בעל עין רעה, מתכבד בקלון חבירו, תופש מעמד לא לו, ועוד ועוד. בשעה שאדם חש כי מישהו מסביבתו ממלא את תפקיד ה'מלשין' – הוא הופך את פניו, ורואה בו מוסר ורודף. דיבה זו נתפשת בעיניו כבגידה בברית אחים, ועל כן אין הוא יכול לדבר עם אחיו לשלום.
ולמעלה מכך, בשעה הוא פוגש את חלומות הגדלות וההתנשאות של אחיו, כשהוא חוזה בעתיד בו אחיו יסובבו אותו וישתחוו לו, יחד עם אביהם – היכולת לדבר שלום הולכת ונעלמת. אין אדם רוצה בקשר אמיתי עם זה שמתנשא מעליו, ורואה את השני כמי שתפקידו הוא לקבל את עול שלטונו ואת תפישת חייו.
לטרגדיה הזו אפוא כולם שותפים, והשילוב הנורא הזה הוא שהביא לכתם הנורא של משפחת בית יעקב בדרך לגלות מצרים. אחד הביטויים הכואבים מאוד של טרגדיה זו היא הפיוט על עשרת הרוגי מלכות, שקהילות אשכנז אומרות אותו ביום הכיפורים. עיקרו הוא המחיר הכבד שהאומה הישראלית משלמת עליו לאורך הדורות. הטרגדיה הזו מצפה עוד לתיקון ולכינון מחדש, ויש בידינו לעשות זאת, אם רק ננהג בתנועת ראי מול מה שהתרחש בבית יעקב אבינו עליו השלום.
התיקון הוא בכך שנשאף לדבר שלום עם אחינו. ושאיפה זו לא תיוותר רק בהצהרת כוונות, אלא תפעל כדי לכונן אותה לדיבור האחד עם השני, ומכאן לאהבה אמיתית. התיקון מחייב לא לחשוד כל הזמן באחר, ולראות בו כמי שכל עניינו הוא להביא דיבה; הוא מחייב לתת אמון בבני אדם; הוא מחייב לחדול מההתנשאות על אחרים, ומראיית עצמית של בעלי כתונת פסים; הוא מחייב לחדול מהציפיות שכל מה שסובב אותנו ישתחווה לנו; הוא מחייב לא לחיות בתפישה מתמדת כי אנו נמצאים בתהליכי מאבק של בחירה ודחייה, כי אם להאמין שיש מקום לתנועות רבות ומגוונות. וכל זה בלי לזייף, ובלי להתעלם מהדבר הטוב שלמדנו מהאחים – שלא היו אחד בפה ואחד בלב.
ומתוך פתיחת הלבבות, והרצון שכן נדבר שלום האחד עם השני – יכולה לצמוח תנועה מופלאה, היוצרת אומה מגוונת, עשירה בדעת, מלאה אהבה ורצון טוב, מקשיבה ומאזינה, ומחפשת את הדרך בה ההבדלים בינינו יהיו מעיין נובע ליצירה ולא מים מעופשים, בתוך כלי המחזיק ברכה, שאין לך כלי מחזיק ברכה יותר מהשלום. (וישב תשפ)
