הקם זרע לאחיך

לאחר מות ער, בנו הבכור של יהודה, הוא ביקש מבנו השני אונן: "בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ"
(בראשית לח'): "מלמד שהיו נוהגין על הייבום קודם מתן תורה ממצות הדעת, ויבם מלשון ויבן, מ"ם משמש בנו"ן, כמו לקץ הימין (דניאל יב יג) הימים, שיבנה ממנה בנים" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ). על חשיבות קיום מצווה זאת בעת ההיא אנו למדים מהעונש הכבד שהוטל על אונן: "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (שם). מצוות הייבום הבאה להקים זרע לאח שנפטר ללא בנים, ניתנה בהר סיני: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל"
(דברים כה').
זהו מקרה יחיד שבו לא רק שמותר לאדם לקיים יחסי אישות עם אשת אחיו, אלא שהוא מצווה לקיימם, וזאת למרות האיסור המפורש בדיני העריות: "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא". הרמב"ם (ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ב') מדגיש נקודה זו: "אשת אביו ואשת בנו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ארבעתן ערוה עליו לעולם בין מן האירוסין בין מן הנישואין בין שנתגרשו בין שלא נתגרשו בין בחיי בעליהן בין אחר מיתת בעליהן חוץ מאשת אחיו שלא הניח בן ואם בא על אחת מהן בחיי בעלה חייב שתים משום שאר בשר ומשום אשת איש שהרי שניהן האיסורין באין כאחד".
חז"ל ראו צורך להקדיש מסכת שלמה – "יבמות" לנושא זה בגלל חשיבותו ומורכבותו.
על הפירוש: "וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ", נחלקו רש"י ורמב"ן. לפי רש"י: "הבן יקרא על שם המת", ולפי רמב"ן: "אין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת".
נשאלת השאלה : מדוע ראתה התורה צורך להתחשב באח המת ובזכרו על ידי הקמת זרעו דרך אחיו ואלמנתו?
התבוננות בעולם החי תיתן אולי את התשובה לכך. בתקופת ייחום הנקבות, הזכרים מנהלים מאבקים עקובים מדם, המסתיימים לפעמים במוות, על הזכות להזדווג עם נקבות הלהקה. הרצון של הזכרים "להקים זרע" משלהם להמשך השושלת בעדר, טבוע בטבע החיות ומעוגן בקביעת בורא העולם ביום החמישי לששת ימי המעשה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ" (בראשית א'), עוד לפני שציווי דומה ניתן לאדם הראשון.
את הרצון העז להקים זרע במשפחה, אנו רואים אצל זוגות נשואים שאינם יכולים להביא צאצא לעולם בדרך הטבע. בחלק גדול מהמקרים הטכנולוגיה המודרנית באה לעזרתם, בכדי לממש את כמיהתם להקים זרע במשפחתם. השימוש בהזרעה מלאכותית ובהפריה חוץ גופית הן חלק מהטכנולוגיות הללו. אם וכאשר קיימת בעיה זמנית או קבועה אצל אחד מבני הזוג או אצל שניהם, ואין ביכולתם להפרות בצורה טבעית, ניתן להוציא זרע מהבעל וביציות מהאישה ולהקפיא אותם בטמפרטורה של 196°C- בחנקן נוזלי, ולהשתמש בהם לאחר הפשרתם בהפריה חוץ גופית לכשהדבר יתאפשר בין בני הזוג, או דרך פונדקאית, אם אין אפשרות לעשות זאת בין בני הזוג. גם פוסקי ההלכה בדורנו מצאו פתרונות הלכתיים להתרת השימוש בטכנולוגיות אלה.
אחת השאלות הקשות בנושא זה הייתה: האם מותר לשאוב זרע מכיס האשכים של גבר מת, על מנת להפרות את אשתו ולהשאיר לו זֵכֶר בעולם? על כך השיב הרב ז.נ. גולדברג: "ללא הסכמת הנפטר, כמובן שהדבר אסור. אך אם קיימת הסכמה מפורשת או אפילו אומדן שזה רצונו, אז אין בכך איסור. לענין זה נוגעת גם העובדה שהתורה החשיבה מאד את הרצון האנושי להשארת שם וזכר בעולם, כפי שניתן ללמוד מפרשת יבום" (אסיא, כרך יג', ע' 111).
(וישב תשע"ו)