הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בעוד כמאה ימים יחול יום הכיפורים. יום הכיפורים בשנה שעברה היווה את אחד מנקודות השיא, או ליתר דיוק השפל שבמתח הפנימי בתוך עם ישראל, והוא זכור כקו שבר מאוד קשה בתוך החברה הישראלית. תפילת יום הכיפורים ברחובה של עיר נתפסה אצל חלק מאיתנו כדבר המתאים ביותר לביטוי הציבורי ביום הקדוש והמיוחד הזה, וכהתרסה וחילול כבוד רשות הרבים הציבורית על ידי חלק אחר בחברה הישראלית. הדברים לא התמקדו רק בוויכוח אקדמי, אלא חרגו הרבה-הרבה מעבר לכך, לאלימות של ממש בדרכים שונות ומגוונות. אפשר כמובן לחזור ולדון בשאלה מי אשם, מי הפר את ההסכם, מי חושב שהוא בעל הבית בתל אביב, ועוד ויכוחים שכנראה מיצו את עצמם וגם לא מובילים לשום מקום. כמה מתאים לשחזר את זה בפרשת 'קורח'.
ואפשר אחרת. לעצב את יום הכיפורים הבא עלינו לטובה מתוך כל מה שהצטבר בנו בשנה האחרונה: הבנה עמוקה בדבר החשיבות הגדולה של אחדות החברה הישראלית וההסכמות הדדיות; החובה שלא להילחם על דברים שאין בהם חשיבות יותר גדולה מאשר הציבוריות הישראלית המשותפת; החיפוש אחר דרך שבה רוח הקרב והרעות ששוררת בין הלוחמים תחלחל גם לחברה האזרחית ותחזור אליה עם משהו שניתן להתבשם כתוצאה מהשנה האחרונה.
האם יש בכוחנו להגיע להסכמה על הדרך שבה אף אחד לא ידרוך על כף הרגל של השני? שבה יבואו לידי ביטוי הערכים השונים של החברה הישראלית? ושבה השאלה העיקרית תהיה היום כמה רחוק אתה יכול ללכת, וזאת בלי לפגוע בדברים שהם ציפור הנפש שלך? כמה טוב יהיה אם ניטול את כל האנרגיות שהצטברו בקבוצות הדיון השונות, במחאות על גווניהם המורכבים, בחיבורים שנוצרו בתוך החברה הישראלית – ונתור אחר דרך ללא מניפולציות וללא מתק שפתיים מזויף, כי אם בחברות כנה ובהכרה שהאמת לא נמצאת במקום אחד. להטמיע את העובדה שאמונות ודעות יש לכל אחד, וצריך להתחשב, וציפור הנפש איננה מושג שהוא בבעלות צד אחד בלבד.
ההכרעה כיצד כן אפשר לקיים יום כיפור בציבוריות הישראלית, בדרך שכל אחד יוכל לחיות איתה, גם אם היא לא מממשת את מלוא תפיסת העולם שלך – צריכה לעמוד עכשיו במוקד הדיון. לא בגלל שזה הנושא החשוב ביותר כעת, כי אם בשל העובדה שהוא הפך לסמל, והוא מהווה אמת מידה לבחינה האם אנו תקועים באותו מקום שבו היינו בשנה שעברה, או שיש בידינו לחולל דבר מה אחר.
איך משיבים את יום הכיפורים למה שהוא יכול להיות – כיום סליחה ומחילה וכפרה? כיום של התנצלות הדדית ובקשת סליחה אחד מהשני על הפגיעות שפגענו ברצון או באונס או בטעות או בייחוס? התנאי ההכרחי הוא השבת האמון, ביטול השפה המתארת את הצד השני בצורה דמונית שמייחסת לו כוונות הרחוקות מאוד ממה שהוא מבקש לעשות באמת; אפשר לנטוש את הרטוריקה, את הטריקים ואת השטיקים, להכריע שמילה תהיה מילה, שתהא חתירה של ממש להבין לעומק את מה שהפריע לצד השני – ולמעשה לאמץ מתודות של טיפול זוגי: לאפשר לכל אחד לספר את הסיפור שלו, לשאול אותו מה הוא היה רוצה שיהיה, לאתגר אותו ביכולתו לספר גם את סיפורו של הצד השני ולבחון עד כמה השתנינו בשנה הקרובה.
זוהי למעשה קריאה לכל הגופים שיש להם יכולת ויד ורגל בסוגיות הציבוריות לגבש הסכמות שכמובן מתאימות גם לחוק, גם לתרבות, גם להלכה, גם לאורח החיים וגם לאווירה הציבורית הכללית. ואז יתברר לנו כי אכן רבים-רבים נמצאים במקום אחר מאשר היו לפני שמחת תורה, ודבר מה משמעותי נבנה כאן בשנה האחרונה, שיבוא לידי ביטוי ביום המיוחד הזה – יום הכיפורים.
