גרנביץ אהרןישיבות ההסדר החרדיות צומחות במהירות – כבר כ-15 ישיבות ואלף תלמידים – והן לומדות לספוג אש משני הכיוונים: מצד אחד החברה החרדית, שרואה בבחורים המתכוננים לגיוס סטייה מן הדרך; מצד שני הרחוב החילוני, שצועק להם "משתמטים". ביקור בשלוחה הירושלמית 'דרך חיים' ושיחה עם התלמידים, עם המשגיח ועם מנכ״ל נצח יהודה מלמדים על הדרך הישנה-חדשה היפה שסוללים בני ישיבות ההסדר החרדיות
"לא האמנתי שאני עומד לשיר את 'התקווה' עם בחורים חרדים". הרב אברהם פיין עדיין נרגש כשהוא מתאר את הרגע. זה קרה לפני שבועות אחדים, בעת המסע לפולין, כשקבוצת תלמידי ישיבות ההסדר החרדיות עמדו בפתח אחד ממחנות ההשמדה. קבוצה של בחורים בחליפות ובחולצות לבנות, בוגרי ישיבות תיכוניות חרדיות, פתחה בשירת 'התקווה' ונופפה בדגלי ישראל. "הייתי בטקסים מכל מיני סוגים", אמר לו אחר כך אחד התלמידים, "אבל בשבילנו זה היה משמעותי, הרגשה של ישראליות, לעמוד במחנה השמדה עם דגל ישראל ולשיר 'התקווה'. אם היית מספר לי על כך לפני מספר חודשים, הייתי מאשפז אותך".
הסצנה הזאת מגלמת פרדוקס. ישיבת הסדר חרדית היא, לכאורה, אוקסימורון: המגזר החרדי, בהכללה, נתפס כמתנגד באופן עקרוני לכל הסדרה עם הצבא. ובכל זאת, עובדתית, ישיבות כאלה קיימות, והן גדלות משנה לשנה. הבחורים שלומדים בהן קמים בבוקר לגמרא בעיון, יושבים אחר הצהריים על ספסל הלימודים באקדמיה, ובתוך חודשים ספורים יתגייסו לצה״ל. וכמעט כל אחד מהם משלם על כך מחיר – משני הצדדים בבת אחת.
מדובר בהרבה יותר מישיבות ספורות. מתחת לפני השטח קורם עור וגידים מגזר שלם: מדרשות חסידיות, ישיבות תיכוניות חסידיות שצומחות בזו אחר זו, ואפילו ניסיונות להקים תנועת נוער של 'חרדים עובדים'. תרבות משלה, הווי משלה, שפה משלה – ציבור שמחפש דרך לשלב עבודה, שירות והשתלבות כלכלית מבלי לוותר על זהותו החרדית. יש כאן כבר בחורים שגדלו בתוך העולם הזה מילדות, סימן שהתת-תרבות מתחילה להבשיל. ישיבות ההסדר הן קצה החנית של התהליך הזה, ולכן גם המקום שבו המתח מתפוצץ בעוצמה הגדולה ביותר.
שמונה תלמידים שהפכו לאלף
אבי ישיבות ההסדר החרדיות הוא הרב כרמי גרוס, שלפני כ-13 שנה היה החלוץ בהקמת הישיבה הראשונה – 'דרך חיים'. "הוא התחיל עם שמונה תלמידים, אפילו פחות, והיה לו קשה מאוד", מספר סא"ל (במיל') יוסי לוי, מנכ״ל עמותת נצח יהודה ויו״ר הנהלת 'דרך חיים'.
יוסי עצמו הוא סוג של פרדוקס: הוא מגדיר את עצמו כחרדי, אבל משאיר לרבים מאיתנו אבק במה שקשור לציונות ולפטריוטיות, כמי ש'טוחן' מאות ימי מילואים בשנה כמג"ד בגדוד מילואים קרבי. אין איש המעורב יותר ממנו בגיוס חרדים לצה"ל. הישיבה החלה את דרכה במכון לב, עברה לגן יבנה, ומשם צמחה. באותן שנים קמה גם ישיבה שנייה, בית המדרש 'ברקאי' ברמת הגולן, וכעבור כמה שנים הצטרף הרב יונתן רייס – שהגיע לצבא כמעט במקרה והקים את רשת 'חדוותא'.
הדרך לא הייתה חלקה. לאורך השנים ניסו יזמים חרדים רבים להקים ישיבות הסדר, ורובם נכשלו. לפני כארבע שנים וחצי, כשהישיבה הראשונה עמדה בפני סגירה, נכנס לוי לתמונה כדי לשקם אותה. במקביל הקים את 'בצוותא', ישיבת ההסדר החרדית הקרבית הראשונה. "היום פועלות כבר כארבע ישיבות קרביות. מ'בצוותא' יש כבר חלל שנפל בעזה, לצערי, והמון בוגרים, מהם שני מפקדי פלוגות", הוא אומר.
"היום פועלות בשדה הזה כ-15 ישיבות, עם כ-1,100-1,000 תלמידים", מסכם לוי. שתי רשתות מרכזיות מחזיקות שמונה מהן וכ-700 תלמידים: 'דרך חיים' של הרב גרוס, שכבר פתחה ישיבה רביעית, ורשת 'חדוותא' של הרב רייס. שבע ישיבות נוספות – בהן 'משמר התורה' ו'אור העתיד' – מחזיקות עוד כ-300 תלמידים, כל אחת והמספרים שלה.
לפני כשנה וחצי הקים לוי את איגוד ישיבות ההסדר החרדיות, המאגד את כולן – גם את אלה שאינן שלו – ומוכר על ידי משרד החינוך, צה״ל ומשרד הביטחון. במקביל הוא עומד בראש איגוד מסלולי הגיוס החרדים, שתחתיו פועלות גם המכינות הקדם-צבאיות החרדיות וכל הליווי של המסלולים החרדיים בצבא.
"היום פועלות כבר כ-15 ישיבות, ארבע מהן ישיבות קרביות. מ'בצוותא' יש כבר חלל שנפל בעזה, לצערי, והמון בוגרים, מהם שני מפקדי פלוגות"
בבוקר גמרא, אחר הצהריים הנדסה
השלוחה הירושלמית של 'דרך חיים' נפתחה לפני כשנתיים, ובראש בית המדרש עומד הרב נתנאל עמר, שכיהן קודם כר״מ בגן יבנה ונענה לקריאה לפתוח שלוחה נוספת בירושלים. כאן מתקבלים אך ורק תלמידים בעלי תעודת בגרות, כולם בוגרי ישיבות תיכוניות חרדיות – בית שממנו הם מגיעים, שבו ערך השילוב של תורה ודרך ארץ כבר מובן מאליו. השנה נוסף שיעור, ועימו ר״מ נוסף, והרישום לקראת השנה הבאה, כך מספרים בישיבה, חזק במיוחד.
כיתת בית המדרש של ישיבת ההסדר החרדית נמצאת בקומה האחרונה של בית המדרש הכללי של מכון לב. מבחוץ היא נראית ככיתת לימוד רגילה: תקרה אקוסטית, גופי תאורה פלואורסנטיים, שעון קיר, מקרן תלוי ומסך הקרנה גלול.
אבל מבפנים זה בית מדרש לכל דבר. עשרות בחורים בחולצות לבנות מגוהצות ובכיפות קטיפה שחורות – אחדים בכובעים שחורים – יושבים צפופים סביב שולחנות עץ עמוסים בכרכי גמרא, בקבוקי מים ופחיות שתייה. מלפנים עומד אחד הר״מים ומעביר שיעור, וריתחא דאורייתא המוכר של לימוד ממלא את החדר. אף אחד לא יכול להעלות על הדעת, שכל הבחורים האלה בעוד זמן לא רב ילבשו מדי צה"ל ויהפכו לחיילים לכל דבר ועניין.
השגרה מחולקת לשתיים: בבוקר יושבים בבית המדרש – שיעור בעיון ומסלול הלכתי; ואחר הצהריים הופכים לסטודנטים במרכז האקדמי לב לתארים בהנדסה, באלקטרו-אופטיקה, בפיזיקה ובמינהל עסקים. הלימודים לחלק מהתארים נמשכים שלוש שנים, ולתארי ההנדסה – ארבע. השירות הצבאי, בהתאם לתחום הלימוד, הוא בעיקרו טכנולוגי: יחידות פיתוח, מודיעין, חיל הים ויחידות טכנולוגיות מובחרות.
חלק מהתלמידים מכוונים דווקא למסלול הקרבי. "אנחנו עוד לפני הפרק הזה", מבהירים בשלוחה הצעירה, "אבל בגן יבנה כבר יש בוגרים במקומות משמעותיים, וקצינים". בשבועות האחרונים החלו להגיע לכאן קציני מיטב, לפגוש את התלמידים ולהכירם לקראת השיבוץ הייעודי.
רבים מהם ידעו לאן פניהם מועדות עוד לפני שסיימו את הישיבה התיכונית. אחד התלמידים, בן למשפחה חרדית שבה גם האב וגם הסב שירתו בצבא, מספר שהמסלול היה עבורו ברור מאליו: "רק חיפשתי איפה אפשר לעשות את זה נכון – לשמור על הערכים, ועדיין להכניס תורה ליומיום, ולא רק לרוץ לצבא". אחר למד קודם שנה שלמה בישיבה שכולה תורה, ורק אז הצטרף. "יש לי רק מילים טובות על המקום ההוא", הוא אומר, "אבל זה מה שרציתי -לשלב".
מדוע לא צבא 'רגיל' או ישיבה גבוהה בלבד? "במסלול פה יש לך גם את התואר וגם את התורה, את הישיבה ביומיום", מסביר אחד התלמידים. "או שאתה עושה רק צבא, או שאתה בהסדר רגיל, ואז יש תקופה שלמה שאתה מנותק מהישיבה. כאן אתה לא צריך לבחור". אחר מוסיף שהמסגרת נותנת יותר מכפי שהובטח: "הבטיחו מקום שנוכל לחיות בו את החיים שלנו – ומקבלים את זה במאה אחוז".
מיקומה של השלוחה מספר גם הוא סיפור. היא יושבת בתוך מרחב דתי לאומי, בלב מכון לב, ולא במעוז חרדי. בחוץ, חום כבד. שדרת דקלים ועצי אלון משתפלת על רחבת אבן ירושלמית, ריקה כמעט לגמרי בחופשת הקיץ; משטח עמוס שקי מלט ניצב בצד, עדות לשיפוצים הנרחבים בבית המדרש של המכון. הבניין הגדול, עטוי אבן ירושלמית, הוא המרכז האקדמי לב – בלב המרחב הדתי לאומי שבתוכו יושבת הישיבה.
"אנחנו לא פוגשים כאן הפגנות בפתח", אומרים בישיבה. "העימות מגיע דרך המסכים, דרך המשפחה, דרך הרחוב – אבל לא מתחת לבית". ובכל זאת, כשהתקיימה ההפגנה החרדית הגדולה נגד הגיוס, כל התלמידים שאלו את עצמם היכן הם ניצבים; אצל חלקם המעצרים נגעו בבשר החי – בני משפחה ממש.
הרמה התורנית אינה מס שפתיים. "אנחנו בתקופת מבחנים", מספר אחד הר״מים. "רצינו לפנות את הבוקר ללימוד מקצועות התואר בלבד, יש עומס אמיתי. התלמידים התעקשו: הם רוצים את שיעור העיון". בשנה החולפת אף סיימו כאן כמה מסכתות. הלימוד נע בין הלכה ועיון לבין ספרי הגות ומחשבה, מגדולי החסידות ועד תנועת המוסר – חתך שמעיד שהחיפוש כאן אינו רק מעשי-תכליתי, אלא רעיוני-פנימי.
המשגיח שהגיע מסלונים
בחזרה לרב אברהם פיין, שנראה בדיוק כפי שמצפים ממשגיח חסידי: כיפת קטיפה שחורה, משקפיים ללא מסגרת, זקן ארוך ומתולתל שכבר זרקה בו שיבה, חליפה שחורה מעל חולצה לבנה מכופתרת עד הצוואר. הוא מדבר בשקט, במתינות, ובוחר את מילותיו בקפידה.
הוא משגיח הישיבה, מגיע מן העולם החסידי – קהילת סלונים, תלמיד של 'נתיבות שלום', עם ניסיון של 20 שנה בחינוך. אחרי שנת שבתון והרחבה של קליניקה לייעוץ והדרכה לחתנים ולזוגות, פרצה המלחמה, וישיבה תיכונית דתית לאומית בבית שמש שצוותה יצא למילואים, פנתה אליו.
"רציתי לתת כתף", הוא נזכר. שנתיים הוא לימד שם, ומשם הגיעה הפנייה לירושלים. "אני מזוהה עם הרעיון ורואה בו שליחות גדולה: להכין תלמידים לשירות ולחיים, ולהתמודד עם האתגר הגדול של שילוב תורה וחיי מעשה. למי שגדל בתוך חממה חרדית, זה אתגר לא פשוט בכלל".
"מבחינתנו, זה מסע ארוך של חמש שנים", הוא ממשיך, "ההצלחה של תלמיד נמדדת גם בבית המדרש בבוקר וגם באקדמיה. חובת ההוכחה מוטלת עלינו – על עצם הדבר שהשילוב הזה בכלל אפשרי. אתם חורשים את הדרך ומייצרים את המסלול; יש כאן אמירה חברתית משמעותית: להראות שאפשר להישאר חרדי, מחובר לבית המדרש, גם כשאתה באקדמיה, גם כשאתה בצבא, וגם כשאתה יוצא לעבודה".
דווקא ההתרחשות הסוערת בחוץ, הוא מעיד, מקרבת את התלמידים אל המקום הזה ולעיתים מחזקת בהם, באופן מפתיע, את הזהות הישראלית. את מסע פולין המשותף לשתי הישיבות הוא מתאר כרגע שיא: "הדגלים שחשוב להם להביא, 'התקווה' כשהגענו למחנות -לא האמנתי".
"יש כאן אמירה חברתית משמעותית: להראות שאפשר להישאר חרדי, מחובר לבית המדרש, גם כשאתה באקדמיה, גם כשאתה בצבא, וגם כשאתה יוצא לעבודה"
אש מן הבית
כאן מתחיל החלק הקשה. חלק ניכר מן התלמידים הגיעו עם קשיים גדולים, בלי תמיכה רבנית, ולעיתים גם בלי תמיכה משפחתית. רבנים בישיבות שבהן למדו קודם ניסו לעצור אותם עם אמירות ושאלות נוקבות: מה אתה עושה? לאן אתה הולך? אתה הורס לעצמך, אתה לא מבין לאן אתה נכנס!
יש בישיבה בחורים שבני דודים שלהם אינם מדברים איתם, וחברים שמביטים בהם כמי שהתקלקלו והידרדרו. חלק מן ההורים – גם כאלה ששלחו את ילדיהם לישיבות תיכוניות – חוששים מאוד; הם עצמם גדלו בעולם שבו הישיבה הייתה 'הכל', התנתקות מוחלטת מכל דבר אחר, וההשלמה עם הדרך החדשה אינה מובנת מאליה.
"אני מותקף מכל הכיוונים", סיכם זאת אחד הבחורים בכאב, "בחוץ אני מייצג את החרדי, כי החזות שלי חרדית. ובחברה החרדית אני זה שהולך נגד הזרם". וההפגנות של העת האחרונה רק חידדו את התחושה של להיתקע בין הכיסאות. "כשהלכנו ללשכת הגיוס להתחייל, חרדים מהפלג קיללו אותנו, ירקו עלינו. מאיתנו, בעלי לבוש חרדים, הם הכי מפחדים, כי אנחנו מראים שאפשר גם וגם – גם להישאר חרדי וגם לשרת בצה"ל. אנחנו תקועים באמצע, נשאלים על עצמנו מי אנחנו בכלל".
אך יש גם צד שני: במפגשים משפחתיים רבים, מעידים התלמידים, בני המשפחה הקרובים מקבלים אותם, ולעיתים אף מלווים אותם בחיבה. אחד מספר שגיסו – המתנגד לגיוס – למד איתו חברותא כדי לחזק אותו לפני הגיוס.
ואש מן הרחוב
ומהעבר השני ניצב הרחוב החילוני. ביום שישי אחד, ירדו שלושה מבחורי הישיבה לשוק בירושלים לקנות אוכל לשבת. הם עמדו ליד דוכן המעניק הנחות גבוהות לחיילים ושוחחו על כך שחיילים זכאים להנחה, וגברת שהאזינה מן הצד נעצה בהם מבט: "אם תתגייסו, גם אתם תקבלו הנחה". שניים מהם שלפו תעודת חוגר. 'שלושתנו כאן חיילים", ענו לה. "לפני שאת מאזינה לשיחות של אנשים אחרים ומחלקת ציונים, כדאי לשאול. נפלת פה על האנשים לא נכונים, כי בחברה שלנו יש הכל". בעלה ביקש סליחה בשמה.
הסיפור הזה חוזר על עצמו בגרסאות רבות. תלמיד שגדל במשפחה חרדית ורגיל להסתובב בחזות חרדית סופג לא פעם צעקות ברחוב: למה אתם לא מתגייסים?! בזמן שהוא עצמו בדרכו לבסיס. "אני מנסה להסביר", אומר אחד מהם, "שכמו שאצל החילונים יש זרמים -שמאל, ימין וכל השאר – גם אצל החרדים יש עשרות פלגים. מה שמראים לך בחדשות זה הסוג הכי קיצוני, כדי שתשנא. ולא פעם, בסוף הוויכוח, אומרים לי: לו כל החרדים היו כמוך…"
ההתמודדות הזו נכנסת אפילו אל בין כותלי האקדמיה. אחד התלמידים מספר שבשיעורי מינהל עסקים שאלו אותו סטודנטים בני המגזר הדתי לאומי, בציניות: איך אתה פה ולא בהפגנה עם כל החברים שלך? למה אתה לא מתגייס? "הם לא יודעים שאני בישיבת הסדר בתוך מכון לב, שאני מתגייס", הוא אומר, "אז לפני שבאים ואומרים, בואו תשאלו אותי מה הסיפור שלי".
"אני מותקף מכל הכיוונים: בחוץ אני מייצג את החרדי כי החזות שלי חרדית, ובחברה החרדית אני זה שהולך נגד הזרם. כשהלכנו ללשכת הגיוס להתחייל, חרדים מהפלג קיללו אותנו"
"אנחנו לא באים לגייס את כולם"
דווקא כאן, בשאלה הרעיונית, נזהרים התלמידים מהכללות. רובם אינם קוראים לגייס את כל בני הישיבות. "אנחנו מתגייסים כי זה המסלול שמתאים לנו", מבהיר אחד מהם. "זו שאלה של כל אדם מול הרב שלו – לא 'להתגייס או לא', אלא באיזו מסגרת. יש חברים שהייתי מעדיף שיתגייסו, ויש כאלה שהייתי אומר להם: תמשיכו בדיוק במה שאתם עושים". הם מעדיפים להשאיר את ההכרעה אישית, ולא כהוראה גורפת לציבור.
אחר מוסיף משפט שנשמע כמו קרדו: "תעבוד בשקט, ותן לעבודה שלך לעשות את הרעש". הם רואים בעצמם לא קורבן אלא חלוצים, ובוחרים בהתגייסות מתוך זהות ולא מתוך מרד. "אין שום הבדל ביני לבין בחור בישיבה חרדית רגילה", אומר אחד מהם. "הצורה שלנו ללמוד, החליפה, ההווי – הכל משם. פשוט הוספנו לזה עוד נדבך".
לוי עצמו מבקש להבחין הבחנה חדה: כשחילוני ניגש לדבר, לשאול ולהבין, "זה קידוש השם". אבל צעקות ברחוב, הוא אומר, רק מחזקות את העמדה שממנה מבקשים לברוח.
בין שתי הדרכים, מנסים כאן לבנות דרך שלישית – דרך חרדית שמנסה להשתלב בציבור הישראלי, וגם לא דתית לאומית שמתחפשת לחרדית, אלא נתיב עצמאי. "אנחנו דרך חדשה", מסכם אחד הבחורים. "זה ייקח זמן, אבל בסוף נמצא את האמת".
