הבטן אומרת, לתפוס את הצעירים הפורעים האלה שיידו אבנים על חיילי צה"ל במאחז ליד יצהר, להיכנס בהם, וללמד אותם לקח שלא ישכחו עד יומם האחרון. החברה' של השב"כ יודעים לעשות את הזה בדרכים שלהם, כשצריך. אבל רגע, אחרי ששתינו קצת מים קרים, ניתן לראש להיות המוביל, ולא לרגש. אליבא דכוליי עלמא, מדובר בחבורה של כמה עשרות צעירים, רובם ככולם לא קיבלו בביתם ובסביבתם את מה שכל אחד מאתנו משתדל להעניק לילדיו. בקיצור, צעירים שלא שפר עליהם גורלם ואת מצוקתם (גם אם אינם מודעים לה ובטח מתכחשים לה), הם מוציאים במעשים מגונים מעין אלה של שבוע שעבר. משכך, גם אם נייסר אותם בשוטים ובעקרבים, לא סביר שזה מה שישנה את הליכותיהם. אולי אפילו להיפך. ככל ש"יענו אותו- כן ירבה וכן יפרוץ". אני לא מחזיק מעצמי כמבין גדול בענייני חינוך, בטח שלא בחינוך מיוחד. האינסטינקט שלי מכוון לכיוון של חינוך מחדש. לא זה הנורמטיבי, אלא בדרך המתאימה לחבורה שכזאת, דרך שמן הסתם רחוקה מאוד ממה שילדינו הנורמטיביים נחשפים אליה במוסדות החינוך שלהם. ביצהר, ואולי דווקא ביצהר, לקחו את העניין הזה כמשימה, כיעד, כשליחות. לביית את הצעירים האלה. היישוב הנורמטיבי הזה ביצהר, שחרף הדימוי ה'פרוע' שלו, חיים בו תושבים 'רגילים', עם מספר גדול ביותר של תורמי כליה אלטרואיסטים, עם אנשי חסד במגוון תחומים, קצינים וחיילים ביחידות מובחרות, כל מה שאמא פולניה הייתה חולמת לבתה, לקח על עצמו כמשימה קהילתית להעביר 'חינוך מחדש' לאותם צעירים המגיעים לשם, כשהם מחפשים את עצמם בחיים. בניגוד לדימוי, מרבית הצעירים האלה הם כלל לא תושבי יצהר, חלקם אפילו לא ממשפחות הגרות בשומרון. מסיבות שלהם הם עשו 'העתק הדבק' מכיכר החתולות בירושלים למאחז ליד יצהר. משנה מקום, לא משנה מזל. את הצעירים האלה צריך לאתר, לתפוס ולטפל בהם, כהוגן. חזק, אבל בדרך החינוך הראויה להם. ענישה כענישה או כנקמה, לא תועיל. וכן, זה גם המקום לפרגן ליישוב יצהר שהוציא, לראשונה, הודעה המגנה את יידוי האבנים על חיילים, הודיע כי הוא מסיר את אחריות (=טיפול, סיוע במגוון דרכים) לצעירים האלה, שברגע הגיעם למקום, הם מתחייבים למספר כללי התנהגות, ובכללם- אי פגיעה בכוחות הביטחון, איסור שימוש בסמים וכדומה. "הגיעו מים עד נפש", התבטא אחד ממנהיגי היישוב, שבוודאי כואב את ההחלטה לחדול לסייע להם, אבל הבין שמשהו דרסטי חייב להיעשות.
והמדינה? היא חדלה לממן את תוכנית הטיפול בצעירים הזרוקים האלה. לזה- אין כסף. ואחר כך מתפלאים.
האם גנץ יצליח היכן שנתניהו נכשל?
היסטוריה. "ראש הממשלה היוצא"- זהו התואר העכשווי של בנימין נתניהו. היוצא, ומי יודע אם גם זה "הנכנס" בעוד שבועות או חודשים ספורים. כך או כך, מלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על בני גנץ, ועל פניו הסיכויים שיצליח היכן שנתניהו כשל, נראים לא גבוהים. אופציית ממשלת המיעוט, הנשענת על 44 חה"כ של כחול-לבן, העבודה-גשר ומר"צ לשעבר, תוך הישענות על הימנעות הרשימה המשותפת הערבית והיעדרות ליברמן וחבריו בהצבעה, קיימת, אך כמעט כל הפרשנים בדעה כי אין לה היתכנות. בחירות חדשות, פעם שלישית השנה? עדיין יש תקווה (והערכה) כי יחסכו מאתנו (ובעיקר מהמשק לאומי) צרה זו, ולקראת נעילת שער, תום ימי המנדט להרכבת הממשלה, כלומר, ב-21 הימים שלאחר שיתום המנדט שניתן לגנץ, הן בליכוד והן בכחול-לבן יחזרו בהם מכמה מהאיסורים, חרמות ונידויים שקיבלו על עצמם, ואזי הוויכוח על קווי היסוד בהחלט ניתן יהיה לפיצוח וממשלת אחדות-חירות כזו או אחרת תוקם כאן. אבל אתם יודעים, האגו.
שני גדולים
השבוע, ביום שנכפל בו כי טוב, הובאו למנוחות שני גדויילים, כ"א בתחומו. הרה"ג ניסים קרליץ זצוק"ל, ונשיא בימ"ש העליון לשעבר מאיר שמגר ז"ל. כ"א מהם ענק בתחומו. שניהם, אגב, כמעט באותו גיל. 93 ו-94. בפטירתם. הרב קרליץ, אחיינו של החזון-איש, התפרסם בעיקר במערכת בתי הדין הרבניים שהקים ב-1968, בראשה עמד כיובל שנים. בית הדין של הרב קרליץ נחשב לבית הדין הכי בר סמכא בקרב החרדים, ולא רק שם, והקים שלוחות בארץ ובחו"ל, במהלך השנים למדה גם מערכת המשפט האזרחית במדינה לכבד החלטות של בד"צ קרליץ. בשנת תשל"ז מונה לחבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ובשנים האחרונות היה זקן חבריה. השופט מאיר שמגר ז"ל, שהיה חבר באצ"ל, מינה בין השאר תפקידים של הפרקליט הצבאי הראשי, ב-1068 התמנה ליועץ המשפטי לממשלה ולימים נחשב לאחד הדומיננטיים שבתפקיד זה. אחרי 7 שנים מונה לבית משפט עליון שם בלט בתפיסתו הליברלית, בין השאר תמך בזכותם של תושבי יש"ע לעתור לבג"ץ. עם התמנותו לנשיא בימ"ש העליון בשנת 1983 גברה מעורבות בג"ץ, אך במקביל העדיף שבג"ץ לא יתערב בעניינים מדיניים מובהקים. יהי זכרם ברוך.
