שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)השבוע נשאלתי מדוע יהודי אתיופיה לא עלו לישראל כבר בשנות החמישים. השאלה מתחדדת לנוכח העובדה שכבר מן המאה התשע עשרה קיימות עדויות, מכתבים וניסיונות של בני ביתא ישראל להגיע לארץ ישראל. הכמיהה לציון לא נולדה עם מבצע משה; היא הייתה חלק עמוק מתודעת הקהילה במשך דורות. אם כך, מדוע התעכבה העלייה?
לפני שנשיב, כדאי להקשיב לאחד הקולות שנשמעו בישראל באותן שנים. טננבאום מביאה עדות מדיון פנים ישראלי ובה מצוטט רב ששהה באריתריאה והכיר את בני הקהילה: "הפלשים הם פראים יותר מן המרוקאים ומפגרים מאות בשנים. יש חשש של מחלות תורשתיות אצלם. מורשת היהדות שלהם גם היא מפוקפקת, אם כי יש מקום לסייע להם להתקרב יותר אל היהדות". טננבאום מעירה כי אף שאין כאן התייחסות מפורשת לגזע, יש כאן הגזעה תרבותית והיררכיה ברורה: יהודי אתיופיה ממוקמים אפילו "מתחת" למרוקאים, יהדותם מוטלת בספק והם מוצגים כמי שיש "לקרב" אותם אליה.
קשה לקרוא דברים כאלה ולא לראות בהם התנשאות ודעה קדומה. ובכל זאת, תהיה זו טעות להפוך אותם להסבר היחיד לעיכוב העלייה. התמונה מורכבת יותר. לצד הספקות שהטילו גורמים בממסד הדתי והלאומי במעמדם היהודי של בני ביתא ישראל, התקיימה מדיניות שהעדיפה במשך תקופה לסייע בחינוך וסיוע אחר באתיופיה על פני העלתם. לכך נוספו שיקולים מדיניים, כלכליים, ביטחוניים ודמוגרפיים של מדינה צעירה. וכן, מדיניות העלייה בשנות החמישים הייתה לעיתים סלקטיבית גם כלפי קהילות אחרות, ונעשו הבחנות לפי גיל, מצב בריאותי, יכולת השתלבות ומידת הסכנה שבה נמצאה הקהילה. רק בשנות השבעים, בעקבות פסיקתו של הרב עובדיה יוסף והחלטות המדינה שבאו בעקבותיה, נפתחה הדרך לשינוי משמעותי.
מי שטוען שלא הייתה גזענות כלפי יהודי אתיופיה, מתעלם מחלק כואב של המציאות ההיסטורית; אבל מי שטוען שהכול היה גזענות, מחמיץ אף הוא את מורכבותה. האחריות שלנו היא לזהות גזענות במקום שבו התקיימה, בלי להפוך אותה למפתח היחיד שבאמצעותו אנחנו מפרשים את ההיסטוריה.
והנה, השבוע, סער השיח הציבורי סביב השימוש במילה "קוף" כלפי אדם בזירה הפוליטית. לרגע הרהרתי: אם כך חושבים על אדם ממוצא מרוקאי, אז מה חושבים על יהודי ממוצא אתיופי? ואז הבנתי שנפלתי בדיוק למלכודת שאני מבקש לבקר. מעבר לכך שהדובר הבהיר כי השתמש ב"קוף" כמונח מן העולם העברייני, במובן של איש קש הפועל עבור אחרים, הבנתי שהשאלה שלי עצמה הייתה שגויה. כי אם אני שואל מי נמצא נמוך יותר בסולם – המרוקאי או האתיופי, השחור או הלבן, המזרחי או האשכנזי, כבר קיבלתי את עצם קיומו של סולם היררכי.
לפני שנים, כאשר התראיינתי בקנדה בעקבות מינויי לרב קהילה, נשאלתי: "איך קיבלו אותך האשכנזים?". השבתי: "נדמה לי שהשאלה החשובה יותר היא איך אני קיבלתי את עצמי". לכאורה זו החלפה קטנה של נקודת המבט, אך היא נוגעת בשורש העניין. עצם השאלה "איך קיבלו אותך?" מניחה שיש בעל בית ויש אורח; יש מי שמעניק לגיטימציה ויש מי שממתין לקבל אותה; יש מי שמפרש ויש מי שמפורש. הנטייה ליצור סולמות והיררכיות טבועה בנו: אנו ממקמים את עצמנו ואת האחרים במרכז ובשוליים, למעלה ולמטה. מתוך כך אנו גם קובעים, לעיתים מבלי להיות מודעים לכך, מי מפרש את מי, מי מעניק לגיטימציה ומי נדרש לקבלה.
מול נקודת המוצא ההיררכית הטבועה באדם מציב המקרא נקודת מוצא אחרת: "בצלם א-לוהים עשה את האדם". האדם נברא בצלם א-לוהים. ערכו היסודי קודם למוצאו, לצבע עורו ולמעמדו. כך למדתי גם מסבי המנוח, אבא דג'ן גדעון מנגשה ז"ל: בפני הקב"ה בני האדם שווים; אדם נשפט על פי מעשיו, לא על פי מינו, דתו, צבע עורו או ייחוסו.
הרעיון מתחדד בבחירת אברהם. לאחר אדם וחווה, המבול ומגדל בבל, יכול היה המקרא לספר שהקב"ה בורא אדם חדש שממנו יצמח העם הנבחר. אבל אברהם הוא בן תרח, עשוי מאותו חומר אנושי שממנו עשויים כולם. ייחודו אינו גנטי. התורה מסבירה: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". כלומר, בחירה איננה עליונות; בחירה היא אחריות. וזו גם האחריות שלנו לקראת הבחירות.
שמעתי אדם המגדיר את עצמו, בהתרסה, "קוף מרוקאי" ומצהיר שיצביע ל"מלך הקופים". מדוע לאמץ דווקא את השפה שמקטינה אותנו? מדוע להפוך עלבון לזהות ואת הזהות לשיקול פוליטי? האתגר איננו לבחור מי יעמוד בראש הסולם, אלא לצאת מן הסולם. לא לבחור אדם מפני שהוא "משלנו" ולא לפסול אותו מפני שהוא "משלהם". מרטין לותר קינג חלם על חברה שבה אדם יישפט לא על פי צבע עורו, אלא על פי תוכן אופיו. גם אנחנו נדרשים לכך: לבחון בני אדם ומנהיגים על פי מעשיהם, יושרם, יכולותיהם ואחריותם. ובעיקר מתוך כבוד ואחריות.
