איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)האם ה"לך לך" של אברהם אבינו הוא חד פעמי, או כעניינים עקרוניים נוספים בחיינו מדובר במהלך נמשך וקבוע? התשובה מורכבת למדי.
מובן שאנו צריכים להגיע לארצנו ולהיאחז בה. מובן גם שכדי להתעמק ולהתחזק ביסודותיה עלינו להמשיך ולהשיל מקרבנו כל היבט גלותי. אבל, באותה עת האמונה היהודית התמודדה גם עם חיי גלות מחוץ למולדת. ולא רק זאת אלא שבגלות היינו אמורים להקים תשתית מספקת להמשך חיינו הלאומיים והרוחניים. תשתית שתאפשר את החיים בגלות תוך כדי השארת הכיסופים הכנים לחזרה ארצה ואפילו תוך כדי הכנה נפשית למהלך השיבה. מעבר לכך, גם בהיותנו בארצנו עלינו להיות מודעים לאזהרות המפורשות בתורה לגבי גירוש מארצנו ולגבי מימושן בעבר. מורכבות רב שכבתית זאת אינה קלה להפנמה לאומית ואישית. מצטרפות לדבר עובדות חיים רבות הנוגעות למשפחות ולבודדים, לקשרי חברה, פרנסה, תרבות ועוד.
נקודת מוצא זאת השפיעה בצורות מגוונות על התודעה הלאומית שלנו. כאיש ספרות אני תמיד סקרן ללמוד כיצד דילמות ערכיות יסודיות באו לידי ביטוי אצל יוצרים חשובים, בעיקר בעולם היהדות. בימים אלה אני מעיין בספר "מכתבים על יהודים ויהדות", הכולל ממכתביו של הסופר היהודי החשוב שטפן צוויג.
צוויג היה מגדולי הסופרים באירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הנושא היהודי היה בהחלט רלבנטי בחייו אך פחות דומיננטי בעיצוב חייו למעשה. "העובדה שאני יהודי אינה לנטל עלי, היא אינה מלהיבה אותי, לא מייסרת אותי ולא מייחדת אותי. כשאני חושב עליה אני מרגיש בה כשם שאני מרגיש את פעימות ליבי, ואיני מרגיש בה כשאיני חושב עליה. אני חושב שבמילים אלה הבהרתי את עצמי" (מתוך מכתבו של שטפן צוויג אל מרטין בובר, 1916. הוצאת כרמל, תשפ"ד). צוויג הכיר היטב גם את הרצל עצמו ונושא מרתק זה ראוי לדיון נפרד. פליאתו כלפי היהדות רבה, ועם זאת, הוא אינו שותף לרגשות הציוניים של הרצל ושל בובר, ואינו מזדהה עם המהלך של שיבה מדינית של היהודים לארצם. לגביו ההשקפה הקוסמופוליטית אמורה להוביל את היהדות (שאותה הוא מעריך מאוד) להשפעה בעולם כולו, באופן רוחני ותרבותי, וכלל לא בדרך ובשאיפה להגשמה לאומית. צוויג סיים את חייו במהלך מלחמת העולם השנייה באמריקה כשהוא ורעייתו שמו קץ לחייהם אל מול המתרחש באירופה.
אי אפשר להתעלם שכיון זה התגבר עם השנים לא מטעמיו ומרגשותיו של אדם כצוויג, אלא מתוך רגשות קשים כלפי העם היהודי. לא מעטים היום האנשים, ביניהם הוגים ומדינאים, אשר מסוגלים להדגיש את פליאתם (במידת כנות זאת או אחרת) מאוצרות הרוח של היהדות ומהשפעתה המכרעת על התרבות והדת בעולם כולו; ובאותה עת להביט בשלילה מוחלטת על המאמץ היהודי "לשוב להיסטוריה" מבחינה טריטוריאלית ומדינית. ריבונות, ממשלה, צבא ודיפלומטיה יהודים נראים בלתי נתפסים וכחורגים ממה שהם מוכנים "להקצות" לעם היהודי.
דומני, שגם מנקודת הסתכלות מסוכנת ומתסכלת זאת עלינו לחוות במלוא הרגש המעשי את מסעו של אברהם אבינו. ה"לך לך", ממקום וממצב תודעתי מסוים אל מצב של תודעה לאומית חיה ופעילה בארצנו, ממשיך לחול עתה ואפילו ביתר תוקף. ועימו יחד גם הזהירות החייבת לחול עלינו כדי שחס ושלום לא נסכן את הבית הלאומי שלנו באווילות, בקיצוניות ובשנאה פנימית. הגלות לא הסתלקה מעימנו במובנים שונים, אבל בכך צריך להיות גם היבט חיובי: עלינו לזכור אותה באופן מוחשי ביותר כדי שנדע בע"ה לא להשיב את עצמנו למסגרתה.
