הטייקונים

הכרת הטוב
אני לא אוהב את העליהום הישראלי התקשורתי והציבורי ואת השמחה לאיד לנפילתם של הטייקונים.
לפעמים יש בישראליות איזו תכונה מגונה – והיא השמחה לאיד. יש אנשים הקוראים על מישהו שנפל מגדולתו, והתגובה שלהם היא איזה חיוך קטן מתחת לשפם, חיוך של 'מגיע לו'. קריאה חפוזה ומדגמית בטוקבקים השונים מעלה תמונה עגומה של שמחה לאיד מלווה בצקצוק שפתיים ציני, ואפילו בקמצוץ של רשעות, אם לא מעבר לזה- 'הנה, עכשיו שגם הוא ירגיש מה זה להיות אדם פשוט…איזה טוב שגם הוא יאכל אותה קצת…לא נורא…שיסבול…' ועוד כהנה וכהנה תגובות שעיקרן זהה. שמחה לאיד.
כמה אנחנו אוהבים לשכוח. לשכוח מה היה כשהטייקונים הללו היו אי שם למעלה במלוא עושרם ועוצמתם. איך אז עמותות, ורשויות מקומיות, ואנשים פרטיים צבאו על דלתותיהם, וביקשו תרומות, וחסויות, והשתתפות, ואיך אז הטייקונים השתתפו בכל מיני פרויקטים חברתיים, ותרמו לכל מיני פעילויות חברה ותרבות, ומוסדות חסד, ותורה וכולם מחאו להם כפיים והעניקו להם תעודות כבוד ויוקרה. מדין הכרת הטוב אסור לנו לשכוח להם את כל זה. אחד הערכים היהודיים הבסיסיים זה הכרת הטוב, והימנעות מכפיות טובה. זה כל כך לא ראוי ולא מכובד שכאשר הטייקונים הללו נקלעים לצרות ונופלים מגדולתם- פתאום ברגע אחד הכל נשכח להם- כל העשייה, כל החסד, וכל אותם אנשים רבים מאד ששנים רבות התפרנסו בזכות אותם מקומות העבודה שייצרו עבורם הטייקונים הללו.
נכון, גלגל החיים והמזלות מסתובב לו, ופעם אתה למעלה ופעם אתה עלול למצוא את עצמך למטה. אין תעודת ביטוח. אבל גם בימים הללו בהם טייקונים מאבדים את כל עמלם, כבודם, יוקרתם וממונם- אסור לנו לשכוח את כל הטובה אשר עשו, וקל וחומר שאסור לנו כבני אדם לשמוח לאיד. בנפול טייקונך אל תשמח.

הצנע לכת
ומצד שני, יש כמה מאלו הטייקונים שהרוויחו את הניכור ואולי גם את השנאה בצדק. שכבה דקה ומסוימת של אנשים שההשגחה העליונה ברכה אותם בשפע כלכלי, שכחה מילה בסיסית אחת- צניעות. ב"ה בורכת בשפע כלכלי- למה להחצין את זה בכל מיני דברים של פאר, המנקרים עיניים ומושכים דיבורים ועין הרע ? לפני שנים הייתה פרסומת לאחת המכוניות שכותרתה הייתה- 'קובע במה שאתה נוסע'. ואני לתומי חשבתי שמה שקובע זה סולם הערכים שלך, המידות שלך, האמינות והנאמנות ועוד כהנה וכהנה ערכים נעלים, והנה מתברר שכל זה לא קובע, אלא קובע במה שאתה נוסע. ועולם שלם ודור שלם גדל על תרבות של מותגים, של החצנה ושל פוזה, רחוק כמטחווי קשת מכל מה ששייך לצניעות.
יתכן והחטא הקדמון שממנו התחילה נפילתם של הטייקונים היה חטא היוהרה, חוסר הרגישות וחוסר הצניעות. נכון, ב"ה שבורכת בשפע טוב, ונכון שנתת צדקה ועשית חסד, אבל מעבר לזה, אתם הרי יודעים שהמצב הישראלי כל כך רגיש, הפערים כל כך גדולים, החברה הישראלית גם ככה לא רגועה כלכלית וחברתית- אז למה להחצין את העושר, ואת הכוח ?
כמה שכחנו את 'ההצנע לכת'. נכנסנו לסחרור של החצנה, פוזה, שואו-אופ כוחניות וגאווה, ושכחנו את היסוד- שהמחמאה הגדולה ביותר שיכל לקבל האדם הגדול ביותר היא הגדרתו כענו- 'והאיש משה ענו מאד מכל האדם ,' והציווי הברור והממוקד ביותר הוא 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' אלוקיך דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך'.
יש בטייקונים הרבה חסד, אבל כנראה שזה לא היה מספיק למנוע את נפילתם, בגלל שחסר היה המשך הפסוק- ו'הצנע לכך עם אלוקיך'.
שורות אלו נכתבות ביום שני בערב, כשטייקון צבאי ופוליטי נלחם על חייו, לאחר שמונה שנים של ניתוק מהחיים.
גם הטייקון הזה היה כל יכול. זכויותיו הצבאיות הן מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, ועל כך מגיעה כל התהילה והכרת הטוב. אך במקביל, כפוליטיקאי בשנים האחרונות- איש לא העז להמרות את פיו או להתווכח איתו. ברצונו לחם כגיבור במלחמות ישראל, וברצונו עקר, הרס ולא חמל. בשלב מסוים, השררה , והכוח עלו לו לראש, והוא התעלם מהסובב אותו, מדעת הקהל, מהרגשות, מההיגיון, ונכנס למקום כוחני של אני ואפסי עוד, של זלזול וזגזוג, של אטימות לזעקות עקורים. אלו ואלו היו מעשיו ופועלו, ורק ההיסטוריה תשפוט.
לכל אלו היו זכויות וחובות. אין אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואין אדם אשר יחטא ולא יעשה טוב. לכולם צריכים לזכור את הטוב אשר עשו, ולהודות על כך, ובמקביל לא לשכוח בשל מה באה עליהם הנפילה- את חטא ההחצנה, הכוחניות, הגאווה והעדר הצניעות.
***
(בשלח תשעד)