הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)קולם של הרווקים והרווקות המבוגרות החל להישמע. כיוון שהחל להישמע – הוא הביא לניסיון להתמודדות עם המציאות הזו בדרכים שונות, בין בדרכים אובייקטיביות הפונות לניסיונות להפגיש ולשדך, לארגן אירועים משותפים, להיות קשוב לאותם שנותרו רווקים ולהכיר במעמד המיוחד הזמני שלהם וכדו', ובין בדרכים סובייקטיביות כמו עיסוק בשאלות ההתפשרות, ההסכמות, הקבלה וההכלה שהן הכרחיות כדי לבנות בית נאמן לאורך שנים. מעבר לכך, עצם העובדה שהנושא עלה על סדר היום מהווה סוג מסוים של עידוד וחיזוק: אנשים לא נותרו לבד, והרגישות למצבם היא חלק מהשיח הציבורי.
קולם של בעלי המוגבלויות בנושאי הנישואין – לא נשמע. זהו קול מורכב ומסובך, שגם לא ניתן להתייחס אליו בצורה כוללת, שכן מדובר בהיקפים רבים ומגוונים של הבעיה. ישנם אנשים בעלי מוגבלות שהיא אימננטית לחיי נישואין וזוגיות, וזו שאלה מורכבת ומסובכת שאינה יכולה להיות נידונה בטור קצר שבדפי פרשת שבוע. אולם ישנה קבוצה גדולה מאוד של אלה בינינו אשר יש להם מוגבלות פיזית מסוימת, שאין לה דבר עם היכולת הנפשית והזוגית, האינטלקטואלית וההורית. זו יכולה להיות צליעה קלה, עיוות מסוים בגוף, או כל דבר שהוא פער בין מה שהם במישור הנפשי הפנימי ובין העולם החיצוני של הגוף. יש בכולם להיות אבן בניין נפלאה בעולם הנישואין, אולם פעמים רבות שהם נידחים על הסף, בשל דמותם החיצונית. כאבם אילם, ואנחנו חייבים לפתוח את הפתח.
הדבר נובע מסיבות שונות ומגוונות. משקל החיצוניות בעולמנו הולך וגובר, והדבר בא לידי ביטוי גם בדחיית בני זוג פוטנציאליים בשל כך; החלום בדבר השלמות המוחלטת והנסיך או הנסיכה על הסוס הלבן מעוות את הציפיות, ודוחה מלכתחילה דברים עמוקים ונפלאים שאינם עומדים בשלמות זו; קיים זיהוי פסיכולוגי מוטעה בין ליקוי גופני לבין ההשערה האינסטינקטיבית כי אם דבר מה פגום מבחוץ – יש בוודאי דבר מה פגום מבפנים המקביל לו, ועוד ועוד. הצד השווה שבכל הניתוחים האלה הוא שמי שהביא עליו ריבונו של עולם פגם חיצוני, אף שאין בו דבר הקשור לעולמו הפנימי – מוצא את עצמו נדחה ומוגלה לאי הבדידות, כמעט ללא אפשרות להיחלץ ממנו.
מהי התמודדות ראויה עם המציאות הזו ? ישנם תהליכי עומק שאנחנו חייבים לעבור, אולם הם ארוכים ומסובכים מאוד. תהליכי העומק האלה משיבים את היחסים שבין החיצוניות לפנימיות למקומם הראוי, ומזכירים לנו כי "אשה יראת ד' היא תתהלל" ואף הגבר צריך לעמוד בתביעה זו, ובכלל מעצבים בצורה אמיתית יותר את הדברים החשובים בחיים ואת אלה שהם משניים להם. אולם תהליכים אלה אינם גואלים את אלה שמצוקתם קורעת לב כבר עתה, ובכלל אין כל וודאות שהם אכן מתחוללים ושאנו מתקדמים למציאות זו. אין לנו אלא לפנות לתהליכים נוספים, שאינם כה עמוקים, אולם יש בהם ממד פראקטי המאפשר התקדמות מסוימת לקראת פיתרון: אתרי השידוכים שבאינטרנט מסוגלים להיות מחוללי שינוי, אם יאפשרו ויעודדו את הנושא; אלה העוסקים בשידוכים צריכים ליטול את המשימה על כתפיהם, ולא לחמוד את כספם של בעלי המוגבלויות בלי לשרת אותם באמת; אנו כהורים מחויבים לקבל על עצמנו שלא לסגור את הדלת בפני היכרות של בנינו ובנותינו השלמים פיזית עם אלה שהמוגבלות שלהם איננה נוגעת למהות הקשר; השיח הכללי בנושאי נישואין צריך להוציא את ה"שלמות" מתוכו, ולעסוק ב"תהליך" "בבניה" ובעניינים הנוגעים לאורך זמן (דבר שהוא נכון מצד עצמו); ועיקר העיקרים – החשיבות העליונה של פיתוח היכולת להביט דרך המוגבלות החיצונית אל האור המאיר מכוחה של הנשמה, והערצת היכולת להתגבר על מוגבלות זו כחלק מהתכונות היותר בונות של חיי הנישואין.
(ויקרא תשע)
