רזניקוב אברהם (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)המונח "לקות ראייה" מתאר ירידה משמעותית בחדות הראייה או בשדה הראייה הנובעת מפגיעה בעין או במערכת העצבים והשרירים הקשורים לעין. אובדן ראייה מייצר אתגרים רגשיים מורכבים, כמו תחושת בדידות, חשש מהזדקקות לעזרה וחוסר ודאות לגבי כושר התפקוד בהמשך. הקושי להתמודד עם המצב החדש אינו רק פיזיולוגי – ישנן תחושות של ערעור הביטחון העצמי, פגיעה בדימוי האישי ולעיתים גם פגיעה בתקשורת עם המשפחה והסביבה.
בפרשה שלנו כהו עיניו של יצחק מראות (בראשית כ"ז, א'), כך שלא יכול היה להבחין בין בניו. המדרש שואל למה היה יצחק מנותק ולא רגיש לעולם שסביבו, ומציע כמה הסברים. חלקם מובאים ברש"י, ומתבססים על המילה "מראות" –המדרש כורך את הבעיה הפיזית עם בעיה רוחנית. יצחק התקשה להבחין נכון בהבדלים שבאופי שבין יעקב ועשו, ולא רק בתווי פניהם.
המדרש קושר בין עוורונו של יצחק לעקידה. לכאורה, דמעות המלאכים נכנסו לתוך עיניו שנישאו כלפי מעלה, וכתוצאה מכך, אחרי שנים, נגרם עוורון. כשיצחק מזדקן אותן דמעות משפיעות גם פיזית.
חז"ל מונים את העיוור כאחד מאלו ש'חשובים כמת', דהיינו שחייהם אינם חיים שלמים. הגמרא מביאה את דעתו של ר' יהודה שהסומא פטור מכל המצוות (קידושין ל'א ע"א). לא הכל סוברים כך.
מצינו בפוסקים דיונים פרטניים על מקומם של המשקפיים ביחס להלכות שבהם ירידה בחדות הראייה פוסלת, דהיינו האם תיקון הראייה על ידי משקפיים מועיל להחשיב את המרכיב אותם כרואה היטב לצורך קיום אותה מצווה.
מקור הדין מובא ביחס לראיית איסור דרך זכוכית "ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר, והא קא מתחזיא" (ברכות כ"ה ע"ב), ומכאן הוכיח אחד מגדולי הראשונים שהרואה במוצאי שבת את שלהבת הנר דרך עששית (מנורת זכוכית) יכול לברך בורא מאורי האש (הרשב"א ברכות נ"ג ע"ב).
בשו"ת 'הלכות קטנות' הוכיח מכאן שמותר לברך ולקרות בספר תורה על ידי בתי עיניים (משקפים), שראיה דרך זכוכית ראיה מעלייתא היא (ח"א צ"ט). בשו"ת 'שבות יעקב' כתב, שדיין הרואה על ידי בתי עיניים כשר לחליצה, וקרינן ביה לעיני הזקנים (ח"א קכ"ו), וכך מובא ב'שערי תשובה' לעניין ברכת הלבנה "ונראה פשוט דמי שרואה על ידי בתי עיניים שהוא יכול לברך אפילו אם קמו עיניו מלראות בלא בתי עיניים…" (או"ח תכ"ו).
בעל 'ערוך השולחן' התיר להדליק החנוכייה כשהיא בתוך כלי העשוי מזכוכית ומקיים בכך פרסום הנס לרבים (או"ח תרע"ג ד'). רוב ככל הפוסקים סבורים, שאין המשקפיים מהווים חציצה ביחס לאותן הלכות שמקיימים אותם בראייה. לפיכך נחשבת הראייה בעזרת המשקפיים כראייה גמורה לעניין קריאה התורה, קריאת המגילה, ראיית פני זקן לעניין קימה והידור, ראיית הלבנה, ראיית אש במוצאי שבת ובמוצאי יום-הכיפורים, וכל כל הברכות שעל ידי ראייה (שו"ת יחווה דעת ח"ד, י"ח, י', ושו"ת 'יביע אומר' חאו"ח, מ', ד').
אומנם ר' שלמה קלוגר ערער על שחיטתו של שוחט מבוגר המרכיב משקפיים ורצה לפסול השחיטה ('טוב טעם ודעת', תליתאה, פ"ה), אך הגאון המהרש"ם כתב, "שאם רואה על ידי בריל (משקפיים) בטוב, כמו שרואים בחוש בזמן הזה על ידי בתי עניים טובים, אין חשש בזה" וכמובן שעליו להקפיד שלא לשחוט ללא המשקפיים (דעת תורה, א' סק"ג).
מוהל הזקוק למשקפיים, אם ראייתו תקינה בעזרת המשקפיים, יכול למול (ספר הברית, רס"ד, ל"ב).
הרב עובדיה יוסף פסק שמותר לבדוק החמץ עם משקפיים (שו"ת יביע אמר או"ח ח"ד, מ', ד').
