הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)אנו עדים בשנים האחרונות לתופעה הולכת וגוברת של קבוצות באוכלוסייה שאינן מתחסנות ואף מסרבות לתת חיסונים לילדיהן נגד חצבת, שיתוק ילדים ומחלות מדבקות נפוצות. הדבר גורם להתפרצויות של מחלת החצבת ולעלייה חדה בתחלואה, ואף למוות. גם השפעת העונתית יכולה להיות מחלה קשה ואף מסכנת חיים, בעיקר לאוכלוסיות בסיכון כמו בני 65 ומעלה, ומי שחולים במחלות כרוניות – לכו להתחסן!
מושג הנס בעיקרו שייך למישור הפילוסופי של היהדות, והוא אינו מוכר כאירוע צפוי על ידי המישור ההלכתי. מן הסתם, העולם מתנהג על פי חוקי הטבע, ואין האדם יכול לקחת בחשבון את האפשרות של הנס כאחד ממרכיבי שיקול הדעת של הנהגת חייו. עיקרון זה נקרא בתלמוד "אין סומכים על הנס" (פסחים ס"ד ע"ב), ומשמעות האיסור היא שאין אדם רשאי לסמוך על נס שיתרחש לו מן השמיים, במקום חשש איסור או סכנה.
יסוד הלכתי זה הוא הבסיס לשאלה מדוע נקבע חנוכה לשמונה ימים והרי כמות השמן ליום אחד הייתה אמורה גם כך להספיק, אזי ה'נס' הוא רק לשבעה ימים.
שאלה זו התפרסמה כ"קושיית הבית יוסף" (או"ח תר"ע), וניתנו עליה מאות תשובות. אחד התירוצים הביא 'הבית יוסף' בשם "המאירי", ולפיו כבר בלילה הראשונה, כשראו בחסרון השמן, חילקו את הכמות לשמונה חלקים. לפיכך, כבר ביום הראשון התרחש נס.
הסבר זה קשה ליישבו "שאם כן היאך היו סומכים על הנס בלילה ראשונה"? כלומר מדוע לא הניחו את כל כמות השמן שהייתה, לפחות ללילה הראשון? תירץ ר' חיים סולובייצ'יק שהנס לא היה בכמות השמן, אלא באיכותו, מועט שדלק הרבה. בכל יום משמונת הימים דלק מעט שמן מקורי, שמן זית, שהרי לא ניתן לקיים מצוות הדלקה אלא בשמן זית, ולא בשמן של נס, ועל כן חילקו את השמן לשמונה חלקים. על כן, הכרח לומר שהנס היה במעשה ההדלקה ולא בשמן, שהרי לא ניתן להדליק בשמן של נס (הרב זווין 'המועדים בהלכה' עמ' קפ"ט).
מבחינה הלכתית חובה להתחסן. אחד הנימוקים הוא "חמירא סכנתא מאיסורא" (חולין י' ע"א). כלל זה קובע שהלכות הנוגעות לבריאות הגוף ולקיום החיים הפיזיים, חמורות יותר מהלכות הנוגעות לעניינים רוחניים. חומרה זו מתבטאת, בין השאר, בכך שבנוגע להלכות המוגדרות כ"איסורים" הולכים אחרי הרוב, גם במקרים בהם משמעות הדבר היא להקל. זאת בניגוד לעניינים הנוגעים לחיים הגשמיים – שם פוסקים לחומרה בכל מקרה, וכלשון השולחן ערוך "וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור" (יו"ד קט"ז, ה'). לפיכך, הטענה שאין בחוסר חיסון סכנה ודאית, נדחית גם על ידי כלל תלמודי זה.
אין ספק שאי-קבלת חיסון הוא לכל הפחות ספק סכנה כי יש סיכוי גבוה שאותו בן אדם מסכן את בריאותו, ולכן חייבים לקבל חיסון. יש המתנגדים לחיסונים הטוענים שאין צורך לקבל חיסון, כי הרבה לא קיבלו חיסון כל חייהם ומתו בשיבה טובה, ולכן אין כאן סכנה ודאית.
אמירה זו מנוגדת להלכה. בתלמוד מובאת ברייתא בהקשר לשתיית מים מגולים שאסרו חכמים בשתייה, מחשש שהטיל הנחש ארס באותם מים. בתלמוד מובא, "מעשה היה ששתו ממנה תשעה ולא מתו ושתה עשירי ומת… וכן אבטיח שנתגלתה, אף על פי שאכלו ממנה ט' בני אדם ולא מתו, לא יאכל ממנה עשירי. מעשה היה ואכלו ממנה תשעה ולא מתו, ואכל עשירי ומת…" (ע"ז, ל' ע"ב).
דין זה הובא להלכה ברמב"ם ובטור, "אפילו אם שתו מהן אחרים ולא הוזקו, אין לשתות מהן" (יו"ד, קט"ז). אם כן, אפילו אם יש תשעה שלא קיבלו חיסון ולא מתו, אסור לעשירי לא לקבל חיסון משום סכנה אפשרית. אף שמצאנו שחז"ל התירו להיכנס למקום סכנה מחמת הסברה ש"שומר פתאים ד'", המתיר לקיים אורח חיים תקין ושגרתי על אף הסכנות האורבות לאדם, הדבר אינו נוגע לענייננו, שכן היתר זה אינו קיים אלא כשהחשש הוא רחוק מאוד.
בספר "שיעורי תורה לרופאים" הובא בשם הרב יוסף שלום אלישיב, ש-5% כבר נחשב מיעוט שאינו מצוי. וא"כ שיעור סכנה של פחות מ-5% ודאי שאין חיוב לחוש לו (ח"ב, צ"ו עמוד 212). ולכן, היות שהרוב המוחלט של הרופאים סבורים שיש לעשות את החיסונים, ודאי שיש חובה לעשותם, ואף חיסונים שיש לגביהם מחלוקת בין הרופאים אם הן נצרכים או לא – נראה שיש לעשות, שלהלכה אנו אומרים שכל ששני רופאים אומרים שיש בדבר משום פיקוח נפש, אפילו מאה רופאים אומרים שאין בזה פיקוח נפש – שומעים לשניים, מפני שזה ספק פיקוח נפש (שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ט"ו).
אם כך, זוהי השתדלות הכרחית על פי התורה.
