אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])לפני חיתומו של ספר בראשית, לפני פטירתו של העולם, ובעיצומה של גלות מצרים, חוזר יעקב אבינו על מילה אחת שלוש פעמים באותו פסוק: 'שָׁמָּה'.
יעקב אוסף אליו את כל צאצאיו כדי להיפרד מהם, כדי לברך אותם, כדי לסגור איתם כמה חשבונות משפחתיים מהעבר, וכדי לתת להם קריאת כיוון ומצפן לעתיד.
אחד הנושאים המרכזיים עליהם מדבר יעקב עם בניו הוא בקשתו המפורשת והחד-משמעית להיקבר בארץ ישראל. הוא אומר זאת גם על דרך השלילה- 'וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם', וגם על דרך החיוב- 'וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם… קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי'.
כאשר יעקב מבקש מהם לקבור אותו דווקא במערת המכפלה, אותה כדבריו 'קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר', הוא ממשיך להסביר לנמק ולפרט למה בדיוק הוא מבקש שיקברוהו דווקא ורק באותה המערה, ומשתמש שלוש פעמים במילה 'שָׁמָּה': "שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה".
דקדוקית, יעקב יכול היה לקצר את מילותיו ולומר בבת אחת- 'שמה קברו את אברהם ושרה, את יצחק ורבקה ואת לאה', ואעפ"כ הוא לא מנסח את דבריו כך, אלא אומר משפט ארוך יותר ובו שב פעם אחר פעם על המילה הזאת.
המשוררת זלדה אמרה ש'לכל איש יש שם', ועל המשקל הזו ניתן לומר שלכל יהודי יש 'שָׁמָּה'.
אבי האומה שמע את המילה הזו בניסוח קצת שונה: "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ…". זה היה ה'שָׁמָּה' היהודי הראשון, ומאז במשך אלפי שנים, לכל יהודי באשר הוא בעולם, היה צרוב
ב- D.N.A שלו ה-'שָׁמָּה' שהיווה את קריאת הכיוון והמצפן שלו. על פי 'כוכב הצפון' הזה היהודי ניהל את חייו, לשם כיוון את תפילותיו, אליו ערג וכמה, עליו שר, אותו צייר, והוא היווה את המקור והבסיס לזהותו.
יש מקום על פני הגלובוס שנקרא 'שָׁמָּה', וזה המקום היחיד בעולם שבו היהודי לא רק מרגיש כמו בבית, אלא שזה הבית האמיתי והיחידי שלו על פני כדור הארץ.
יעקב אבינו לפני מותו, מסכם את חייו, מברך, מעיר, מאיר, ומותיר אחריו מילה אחת שתהפוך להיות מילת החלום והמציאות, נקודת הציון והמצפן- 'שָׁמָּה'.
יעקב לא מדבר רק אל בניו ונכדיו הניצבים ליד מיטתו ברגעיו האחרונים. הוא מדבר אל יהודי הדורות כולם, לתפוצותיהם, למקומותיהם ולדורותיהם. הוא רוצה להזכיר להם שגם אם יהיו להם מקומות נעימים לחיות בהם, מקומות נוחים לגור בהם, וחיי שפע ליהנות מהם, בסופו של דבר כל זה זמני וארעי, עד שיבוא 'מלך חדש על מצרים שלא ידע את יוסף', כזה או אחר.
יעקב חושש מכך שמצרים, או כל גלות אחרת לאורך הדורות ולרוחב הגלובוס תהפוך להיות תחליף ל"שָׁמָּה'. יהיו שם שיעורי תורה, דף יומי, כשרות מהודרת, הרבה חסד, חינוך יהודי טוב, פרנסה בשפע וחיים נוחים.
כשזה יקרה, חלילה, ולצערנו היום אנו יודעים שזה אכן קרה, יהודים ישכחו את ה'שָׁמָּה'.
בדיוק מהסיבה הזו, בוחר יעקב לפני מותו לשים דגש פעם אחר פעם דווקא על המילה הזו, ובדיוק מהסיבה הזו בכל תפילה, בכל אירוע, בכל שמחה ובכל יום- יחזור היהודי, יפנים וישנן את יסוד קיומו ואת המקום אליו הוא שואף: 'שָׁמָּה'. ורק 'שָׁמָּה'. (ויחי תשפ)
