מערכת שבתוןעו"ד מנחם עופר
התפנית הדרמטית בסיפור העקידה, בה בוטל הציווי להעלות את יצחק לעולה, מתבטאת בדברי מלאך ה' לאברהם, כמאמר הפסוקים: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים.. ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".
משום מה, מלאך ה' הוא זה אשר מעביר את המסר על ביטול צווי העקדה לאברהם, בעוד שהיה ניתן לצפות שה' בעצמו, הוא זה אשר יעביר לאברהם מסר זה, שכן הוא זה אשר ציווה על אברהם מלכתחילה לעקוד את בנו יצחק, כמאמר הפסוקים: "ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני ויאמר קח נא את בנך יחידך….והעלהו שם לעולה" .
לאור הכלל של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", מצופה היה שה' הוא זה אשר יודיע לאברהם על ביטול הציווי שניתן על ידו זה לא מכבר ולא מלאך ה'.
בעניין זה, נתנו מספר הסברים ע"י המפרשים, ונביא מקצתם:
המלבי"ים מפרש כי בגין כל מעשה מצווה שאדם עושה, נברא מלאך לגמול טוב לעושה המצווה ועתה נגמרה בכל פרטיה המצווה הגדולה של העלאת יצחק לעולה ונברא ממנה מלאך ה', אבל אם אברהם היה ממשיך ושוחט את יצחק, היה בכך משום סטייה מהציווי והוא היה נחשב כרוצח, שהרי ה' רצה רק שיעלהו לעולה ולא שישחטהו ולכן קרא אליו מלאך ה' בעצמו להימנע ממעשה השחיטה אשר הייתה גורמת לביטול קיום מצווה וגורמת אוטומטית לביטול קיומו וחיותו של המלאך עצמו שתפקידו לגמול טוב לאברהם.
פירוש נוסף מובא בדבש השדה וגם מפי הרב זווין ולפיו החלוקה הנ"ל באה ללמדנו כי כדי לעשות רעה לאדם, אין לשמוע בקול איש ואפילו בקול מלאך, כי אם רק בקול ה' ואילו שלא לעשות רעה לאדם, אפשר לשמוע גם בקול מלאך.
הרב יהודה גלעד במאמרו "עתה ידעתי- הקול הכפול בפרשת העקדה" (מעגלים ח' תשע"ג) מסביר כי קיימים בסיפור העקידה שני קולות, אשר נראים לכאורה סותרים זה את זה. ברם האמת הינה שהם אינם מבטלים זה את זה אלא קיימים זה בצד זה, חרף הניגוד ביניהם:
מצד אחד- קול ערך המסירות: קיימת חובה לעבוד את ה' במסירות נפש אופטימלית. ביטוי השיא שלה היא המוכנות הטוטאלית של אברהם להקריב את בנו למען קיום מצוות ה', וזאת לא בתדהמה ובלבול מידיים כביכול בתכוף לאחר שמיעת הציווי, אלא דווקא מתוך מחשבה ושיקול דעת, לאחר שכבר חלפו מספר ימים מעת שמיעת הציווי מה' והכל מתוך אהבתו לה' (כך מתאר הרמב"ם במורה נבוכים ג', כ"ד את גודל מסירות הנפש).
מצד שני- קול ערך המוסר: התורה מציבה גבול מוסרי לאותה מסירות מוחלטת. המאמין עובד ה' אמור להיות מוכן להקריב את היקר לו מכל, כולל את חייו שלו, כאשר הוא נדרש לכך ע"י הקב"ה, אך לא יידרש להקריב חייו של אחר על מזבח עבודת ה' שלו. ניסוח הקריאה לאברהם הינו: "אל תשלח ידך אל הנער", ביטוי של הזרה (מלשון זר), שאינו נוקב בשמו המפורש של יצחק, בעוד שה' דווקא הזכיר את שמו של יצחק והוא נועד להדגיש ולהכליל שמדובר בשליחת יד במישהו אחר ולא תתכן דרישה אלוקית לפגוע בחיי אדם אחר בשם עשיית רצון ה'. אברהם אמנם כבר שלח את ידו לקראת שחיטת בנו, וזאת כמובן מתוך הערך של מסירות מוחלטת, ואולם אז מופיע מלאך ה' עם הפן והערך המוסרי, אשר גם הוא ערך בעל מעמד שווה העומד בפני עצמו.
על מנת להשוות בין חוזקם וקולם של שני הערכים, לא נכון היה שה' הוא זה שיבטל את ציוויי הערך הראשון, שכן אילו ה' היה מצווה זאת בעצמו היה מתקבל רושם שהקול השני (המוסרי) מוחק לחלוטין את רישומו של הקול הראשון (המסירות), אך חשוב לתורה לציין ששני הקולות גם יחד ימשיכו להדהד בחללו של עולם. עבודת ה' הצרופה המתבטאת בנכונות אברהם, כוללת בתוכה את שני הקטבים גם יחד: המסירות המוחלטת עם המוסריות הנעלה.
עינינו הרואות כי הצד השווה בכל הפירושים הינו, שאין ניסיון לטשטש העובדה שציוויו הראשון של ה' בוטל ע"י מלאך ולא ע"י ה' בעצמו ואין בפיהם כיוון פרשני לפיו מדובר כביכול באותו גורם מצווה. ואולם כל אחד משלושת הפרשנים מפנה את הזרקור וה"פוקוס" לגורם אחר: בעוד שהמלבי"ם שם את המלאך במוקד העניין ואת רצונו להמשיך להתקיים, פירוש דבש השדה מעצים את כוחו של ה' אשר רק הוא רשאי להורות על פגיעה באדם ואילו הרב י' גלעד מפנה את הזרקור במידה שווה הן אל ה' והן אל המלאך, בבחינת שני קולות שווים הקיימים בהרמוניה.
(וירא תשע"ו)
