על קנה וושט, תורה וחיים

הגמרא [תענית ה ב – ו א] מספרת: "רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא! אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעוד אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא [וכי לשווא ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקברנים]? – אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".
מעשה זה המורכב משיחה בין שני האמוראים משקף את אחת הדילמות הכי משמעותיות בעולם היהודי – היחס אל החומר. רב נחמן רואה בחומר, באכילה ובסעודה, נקודת שפל ומדרגה פחותה. בשל כך, הוא מבקש לשמוע תורה במהלך הסעודה. אחרת, האכילה עצמה אינה תוספת של חיים אלא זבחי מתים כמאמר המשנה [אבות ג ג] – "רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים… אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא שנאמר 'וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' '".
לעומתו, רב יצחק מבקש ללמוד תורה באופן שאינו בא על חשבון העיסוק בחומר והדאגה לצרכי הגוף. לימוד תורה שמתנגד לפעילות הטבעית של הגוף ואפילו מסכן אותו איננו רצוי ואינו משיג את מטרתו. הגוף והרוח חיים בהרמוניה ואינם נלחמים זה בזה. כשהגוף מבקש את מבוקשו הרי שהרוח מפנה לו מקום ומאפשרת לו זאת. דברי תורה צריכים להיאמר על השולחן, אבל בעתם ובזמנם. כשמערבבים בין השניים ללא הבחנה, יכול להיות שהקנה הרוחני יקדים את הושט הגשמי והאיזון העדין בין התורה לגוף יופר.
לאחר הסעודה, הוויכוח מתחדש בפנים חדשות. רב יצחק אומר שיעקב אבינו לא מת, האדם ההרמוני שחי בשלמות ונתן לגוף את מקומו יודע גם לתת לרוח את מקומה. או אז, התגברות הרוח ממשיכה את חייו של האדם באופן אחר. רב נחמן, המנתק בין השניים, מתייחס לגוף בפני עצמו – והוא הרי נחנט ונקבר, אבל זאת ניתן לומר על אדם רגיל ולא על מי שהייתה בו רוח מפעמת.
בהמשך דנים האמוראים על רחב, שכל האומר את שמה כשהוא יודע מיהי מיד יוצאת שכבת זרע מגופו. אדם כזה מוליד רוח ללא גוף ויוצר מציאות מעוותת שבה אין הרמוניה בין שני הכוחות הללו. יעקב 'מיטתו שלמה', הוא מוליד ילדים ומגדל אותם כשהרוח האלוקית מלווה אותם ושוכנת בתוכם, כל אחד כפי עניינו המיוחד.
לסיום, מברך רב יצחק את רב נחמן שיזכה לתורה, עושר ובנים כאילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה ואמת המים תחתיו. ברכה זו היא תמצית השיחה בין השניים. הברכה הזו משלבת בין הפירות ובין העלים, בין התוכן הרוחני ובין האמצעים הגשמיים, כשהמטרה היא לזכות לשניהם. דבר זה, המקשר בין הפירות לעלים מצאנו גם בגמרא [חולין צב א] המתארת את הקשר ההדוק בין בעלי הבתים ובין לומדי התורה – 'אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל. והיינו דשלחו מתם: ליבעי רחמים איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימין איתכליא [יתפללו האשכולות על העלים, שאלמלא העלים לא יתקיימו האשכולות]'.
(ויחי תשע"ט)