הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בשעה שציווה הקב"ה אל אברהם אבינו להוריד את יצחק מעל המזבח התחדשו בעולמנו שני יסודות אמונה מהמהותיים ביותר. ראשון בהם הוא העובדה שאין הקב"ה חפץ בקורבנות אדם, ואף ורואה את קורבנו אלה כתועבה. מול הגויים שהיו מעלים את בניהם ואת בנותיהם באש על המזבח עומדת ההוראה האלוקית שהאדם ברוא בצלם אלוקים ואין הוא נועד להיות קורבן על מזבחו של ד'. על אף שנראה כי אין דבר עליון יותר מאשר להעלות על המזבח בני אדם, ריבונו של עולם דחה קורבן זה, ותבע מאתנו לעבוד אותו בחיים – "וחי בהם".
יסוד אמונה שני הוא יסוד העקידה. אמנם, עקידת הגוף נאסרה והוגדרה כתועבה, אולם יסוד העקידה לא נעלם. אברהם אבינו הוליך את כל רגשי קרבת אלוקים שבו אל האיל, ובכך הוא לימוד שמושא העקידה אינו יכול להיות בן אדם, אולם חובת העקידה שרירה וקיימת. במאות השנים האחרונות מצא עם ישראל את עצמו נאלץ לעקוד את עצמו כפשוטו על מזבח אמונתו – גירושים ואינקוויזיציה, שואה ורדיפות – בכל אלה נאלצנו לעמוד במשך שנים מרובות. ניסיון קשה זה היה חלק מניסיונות העקידה שבכל דור ודור, וידועים דברי חנה שאמרה לפני מותה כי מות שבעת בניה ניתן להשוואה למעשה העקידה. ברוך ד' שזיכנו לחיים עצמאיים בארץ ישראל בה אין אנו נתבעים עוד לעקוד את גופנו על מזבח אלוקי ישראל. גם אם זו הסיבה היחידה לחגיגת יום עצמאות – דיינו (אם כי כמובן זו אינה הסיבה היחידה, ויש עוד הרבה סיבות).
אולם, העקידה נותרה פן יסודי בחיי האמונה. אף אנו נתבעים גם כיום לעקוד על גבי מזבחות אחרים חלק מאתנו. עבודת ד' איה מבטיחה גן של שושנים, וליתר דיוק היא מצויה כ"שושנה בן החוחים". יש בה הרבה מהעונג וההרמוניה, אולם יש בה גם הרבה מאוד תביעות שדורות מהאדם להעלות חלק מעצמו כמתת לפני ריבונו של עולם. לעיתים דורשת אהבת ד' מאתנו להקריב את נוחיותנו ואת העונג שאנו מבקשים להפיק מדבר מה אסור, לעיתים היא תובעת מאתנו לנהוג לפי כללי מוסר אלוקיים שאינם מתאימים לתפיסת עולמנו, לעיתים היא מחייבת אותנו שלא לקבל נורמות מסוימות שאנו חפצים לחיות לאורן, ולעיתים היא מצווה עלינו לעשות דברים המנוגדים לכל תפיסה רציונלית הנראית בעינינו. לאמור: על אף העובדה שעקידת הגוף לא קיימת עוד כלל ועיקר אנו נתבעים פעמים רבות לתת את היקר לנו – חלק מנוחיותנו, מאמונותינו, מהמוסריות כפי שאנו מבינים אותה ומהרציונליות כפי שאנו מקבלים אותה – לאהבת ד' ועבודתו.
בעידן בו אנו חיים ישנו ניסיון לעבוד את ד' בצורה של עבודה זרה מודרנית. עבודה זרה מודרנית משמעה קביעה לקב"ה כיצד עליו לצוות אותנו לעבוד אותו, והצבת גבולות לקבלת דבר ד'. גם כאן אין מדובר בהשתחוות לפסל או לאיקון כלשהו, אלא בעבודה זרה רוחנית, המעמידה את נאמנות האדם לעצמו לפני הנאמנות לקב"ה. יש מקום נרחב לאדם בבואו לפרש את דבר ד', ושערי תורה שבעל פה לא ננעלו. ברם, הגדרה יסודית ומהותית של קבלת דבר ד' היא הנכונות להעלות על מזבחו את מה שהוא ציווה עלינו לעשות. ציווי זה רשום בתורה שבכתב ומבואר בתורה שבעל פה, ומשמעותו גם אימוץ עמדות היסוד של ההלכה ושל התורה. כל דרך אחרת באמונה לא זו בלבד שאינה ממשיכה את דרכו של אברהם אבינו, עוד היא מסיטה את המוקד מהאלוקים אל האדם. אנו לא קובעים לריבונו של עולם מהם המעשים הראויים לעשייה ומהן האמונות הנכונות והתפיסות המוסריות הנאורות להחזיק בהן. אנו קוראים בתורת אלוקים על המעשים הראויים והמעשים הראויים, ומקדישים את חיינו לממש אותם במציאות.
וירא תשס"ו
