" ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה"

אחרי ששמע יהודה את דבר השלום מפי יוסף, בסוף פרשת מקץ, ברור לו שהגיע הרגע המכריע. הוא מחליט ראשון להוריד את המסכה ולדבר ישירות אל יוסף, ללא "מליץ ביניהם", זאת אומרת בלי מתווך. תם הזמן של ה"כאילו" ושל העמדת הפנים. עכשיו יש להכריח את יוסף לבחור את המחנה אליו הוא רוצה להשתייך. כי ברור בוודאות שמגמתו היא לקחת אליו את בנימין, אבל מה שעדיין מוטל בספק הוא האם יש עדיין תקוה לאחווה בין בני יעקב או שמא יוסף ויתר על כולם ועל אביו ורוצה להמשיך בדרכו הוא.

יהודה אינו יודע – וגם התורה לא פרשה לנו עד כה – אם יוסף מעמיד אותם במבחן או כבר קיבל החלטה. אמנם אנו יודעים שיוסף הסתתר כדי לבכות ללא עדים, אבל התפרצות רגשית יכולה לסמן עצבות חולפת, אם כי עמוקה, ושעליה יש להתגבר כדי לבצע את המזימה עד תום. מה שכן, האחים יודעים שהם מול יוסף, ויוסף יודע שהם יודעים. הם יודעים שהוא יודע שהם יודעים. אבל נכון לעכשיו המצב הוא "כמוך כפרעה". לכן פתיחת דבריו של יהודה מתחת למסווה של הכבוד הראוי אינם משאירה מקום לספק:

"בי אדוני", בי עוברת השושלת המשיחית ולא בך, בי תכונן מלכות שמים ולא בך, אף על פי שלעת עתה "כמוך כפרעה" והשלטון בידיך. ודע לך כי אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך. ואם אני קורא לך אדון זה בגלל שהשעה משחקת לך ואני מוכן ללכת בדרכך לזמן מה, עד שיעבור הרעב ונאסוף את אשר לנו ונשובה לארצנו. בתחילה אמרתי לך "והאחד איננו" אבל עכשיו אני מחריף דברי ואומר "ואחיו מת", "כי כמוך כפרעה" ורשע נחשב כמת ומתאמתים דברי אבינו שאמר "טרוף טורף יוסף" ואינו מוחזק בין הכשרים.

ולא עוד, אלא אתה טוען, לפי דרכך, שיש להשקיע את כח ישראל בתרבות העמים כדי שתוכניתו של הבורא תצליח מתוך כלל האנושות כפי שהיתה כוונתו בתחילה, לפני שבחר באברהם ובזרעו אחריו. אתה טוען שתרבות מצרים שהיא עתה התרבות המובילה והשולטת בעולם, היא אשר צריכה לשמש ככלי בידי היוצר ליישם דרכה את מחשבת הבורא. אבל לנו יש אב זקן וילד זקונים קטן: העבר והעתיד שייכים לנו ולכן ההווה הנראה עתה לעין על אף גדלותו ועוצמתו הוא רק אשליה.

אם שמים אנו לב, אנחנו יכולים להיווכח שכל המעצמות – המלכויות – שבקשו לשלוט בישראל, למרות ניצחונן הראשוני המוחלט לכאורה, המלווה חורבן וגלות, לא רק נכשלו אלא בסוף עברו לגמרי מן העולם והשאירו אחריהן נכסים ארכיאולוגיים חשובים הממלאים מוזיאונים, ופגרים מתים, בעוד עם ישראל חי. נכון שלמראית עין פרס היא שהחריבה את בבל ויון הוא ששם קץ למלכות פרס ורומי השתלטה על שרידי יון במצרים ובסוריה. אבל זה תמיד קרה דווקא בעת העימות עם ישראל בעידנים של סוף גלות. ורומי שאין לה שום ערך עצמי מקורי ורק ירשה את כוחן של שלושת המלכויות שקדמו לה, את הכח הגופני של בבל, את הכח הרגשי מפרס ואת הכח השכלי מיון מתפארת בהצלחותיה התרבותיות המרשימות בטכנולוגיה בספרות ובכל האומנויות. אבל כשבאים לבחון את ערכיה המוסריים, אנו רואים שהמילה מוסר אף הפכה להיות אצל רבים ממנהיגיה כמעט מילה גסה. היא מרגישה שהיא מאבדת את נשמתה אבל אין לה כבר בשם מה לבסס את מה שנשאר לה מזכר ערכיה.

והנה, במשך כל שנות הגלות החיל הזה אשר כמו התהום לא ידע חקר, קרוב לאלפים שנה, כוחו הנסתר של יוסף ניסה לפעול בקרב העולם המערבי בכל מיני דרכים, דתיות, חברתיות ותרבותיות עד שבמאתיים שנה האחרונות יצא כח זה מן המחתרת של הגטו ובמאמץ אדיר גרם להתפוצצות מדעית, טכנולוגית וחברתית ללא תקדים. וכל זה לשווא. היום, שנאת ישראל, שנאת היהודים, מגיעה לשיאים חדשים בעולם, בסגנון שחשבנו עד לפני זמן מועט כבלתי אפשרי אחרי השואה.

היוסף של התנ"ך הוא יוסף הצדיק שעשה מה שעשה בפנים מגולות מול המצרים. אם כי היה נראה שאימץ את דרכיהם החיצוניות, הוא לא הסתיר את עבריותו והרפורמות הכלכליות והחברתיות שהוא ניסה להחדיר למצרים היו מהפכניות. ריכוז הכלכלה בידי המלכות ובתמורה התחייבות המלכות לכלכל את העם (מין ביטוח  לאומי!) ובמקום שהעם יהיה עבד לפרעה, מסתפק יוסף במס הכנסה בגובה 20% "החומש לפרעה" (הלוואי עלינו?!) חלומו של יוסף היה שתהיה תורה בגוים. הוא נכשל. במיוחד בגלל שלא הצליח לכפות את הרפורמה האגררית שלו גם על אדמות הכהנים. החברה המצרית לעמקה נשארה כפופה לתפיסה הקיינית (וקין היה עובד אדמה והביא מנחתו זרע פשתן, אותו פשתן אשר מקומו ידוע במצרים העתיקה; וזאת היתה גם הסיבה שתועבה היא למצרים כל רועה צאן).

אבל לא עבר הרבה זמן עד אשר התאמתו דברי יהודה. כאשר קם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף והיה מה שהיה, וכשהגיע הזמן לצאת ממצרים, היתה יהודה לקדשו.

שבת שלום!

(מקץ תשפ"א)