מצוות ייבום וחליצה: חלק ב'

בטור הקודם עסקתי במקרה של אישה דתייה אלמנה שבעלה נרצח ב-7 באוקטובר, ולהפתעתה גילתה שהיא ברשות גיסה. היא כתבה: "אם ארצה להתחתן ולהקים משפחה חדשה, אצטרך לעבור חליצה… טקס משפיל המבזה אותי כאדם וכאישה. לא מספיק מה שעברתי… אני צריכה עוד כוחות, שאין לי, כדי לעבור את הטקס הזה". מתוך כך היא שאלה האם קיימת דרך להמשיך כהלכה בחיים שלי ללא לעבור את הטקס הזה.

הסברתי שמצוות ייבום וחליצה הייתה זרה במנהג יהודי אתיופיה. אדרבא, אישה שהתגרשה או התאלמנה מבעלה אסור לה להתחתן עם אחיו מטעמי גילוי עריות כי הם משפחה. החמרה יתרה חלה באיסורי עריות איסור החיתון בין קרובי משפחה עד שבעה דורות, וזה דוחה את מצוות הייבום וקל וחומר את טקס החליצה.

על רקע מנהגה של הקהילה, ביקשנו מגדולי הפוסקים כיום לגלות רגישות יתרה לרגשותיהן של האלמנות, ולמצוא את הדרך ההלכתית שתאפשר להן להמשיך את דרכן בלי לעבור את טקס החליצה. חבריי הזהירו אותי ואמרו לי "למה לך לעסוק בסוגיה הלכתית שיש עליה היום קונצנזוס הלכתי ואין מי שיערער אחרי? אתה צריך לצפות שתחטוף על כך", אבל איני יכול לעמוד מול זעקת אלמנה. אני רואה בכך סוג של אונס הלכתי, לכן זה סוג של הצלת נפש מישראל.

להפתעתי, קרה ההיפך, קיבלתי תגובות מחזקות, הן בעל פה והן בכתב. זאת ההזדמנות להודות לקוראי הטור הזה: אתם מקסימים, אני מקבל מכם הרבה אהבה, עידוד ותמיכה להמשיך לכתוב. אחד מהרבנים, שהוא גם חברי, כתב לי כך:

"יישר כוח רב על ההתייחסות לנושא הכאוב של חליצה, בייחוד לאלמנות המתמודדות עם הטראומה הקשה שעברו. נושא זה הוא אתגר אחד מלא מעט מצוות הגורמות ל'כאב ראש' מוסרי וסבל רב במציאות חיינו, כגון: ממזרים, מסורבות גט, איסור נאנסת לאישה – הכהן, נישואי גרושה (או גיורת) לכהן ועוד. 'כאב בטן וראש' זה מועלה כבר במדרש על הפסוק בקהלת: 'ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם' – אלו הממזרים… אם כנים אנחנו, חייבים לענ"ד להכיר שתורתנו היא תמימה ומשיבה נפש… ע"י תושבע"פ, כמדרש היפה של רב על משה רבנו בביהמ"ד של רבי עקיבא, וכוונתי כמובן לא לקפוא ולהסתפק, באופן שמרני, על שמרי חידושי חז"ל החשובים, אלא להמשיך בחידושים נחוצים, האידנא, כדי לקרב את הבריות לתורה ואת התורה אליהן. כך עשו חז"ל, באומץ ליבם, ביחס לקורבנות אותם המירו בתפילת קבע ובגמ"ח; כך בטל הלל מצווה מפורשת של שמיטת חובות… ברור שכך ראוי ואף חיוני הלכתית ומוסרית לחולל בימינו ביחס לתהליך הגיור (המרחיק במקום לקרב), לאישה שנאנסה, לממזרות, מסורבות ועוד. למשל ע"י חידוש הכתובה בהסכם קדם נישואין, שימנע סבל של חלוצות, עגונות ומסורבות ע"י הפקעה פשוטה של הקידושין, הקלה משמעותית ביחס לקביעת ממזרות (שכבר חז"ל החלו בה: ספק ממזר יבוא בקהל) ואיסור על 'רשימה שחורה' וחוק נישואים אזרחיים לגויים או פסולי חיתון ופרשנות יצירתית, כפי שעשתה ההלכה הרבנית והאתיופית כאחד…

"ביחס לאישה שהזכרת: לאחר הזדהות עם כאבה העצום, צריך להודות שלפחות הגיס שצריך לחלוץ לה הוא בוגר, היות ואם היה קטין היא הייתה אמורה להיעגן עד שיגדל ויוכל לחלוץ. ולבסוף עצה טובה של אשתי: לעזור לאלמנה להבין שההלכה משתנה בקצב איטי, ובשלב זה לא ניתן לדלג על הצורך בחליצה. לאחר מכן, מוצע שהיא תשב (לפני טקס החליצה) על קפה ועוגה עם הגיס ותספר לו על מצבה ועל הצורך בטקס כדי להתחיל בחיים חדשים, ולכן ראוי שיתייחס ליריקה ולאמירתה כחסרי כוונה אמיתית, כטקסים אחרים שאנו ממשיכים לקיים למרות שהתרוקנו ממשמעותם הראשונית, כדי לא לזרוק את התינוק עם מי האמבט ש'התעכרו'".

הרב והחבר היקר מבקש מהפוסקים גדולי הדור של ימינו להבין תופעת מבקשי א-לוהים היא תופעה אנושית העומדת על הרצף שבין אמונה לכפירה, אך מכילה את שני הקטבים כאחד. ר' יהודה הלוי הגדיר זאת במילים: "שורש האמונה הוא שורש המֶרִי (או: הכפירה)". מתוך כך, על פוסקי הדור להמשיך ולהתייחס לסוגיות ההלכתיות המעסיקות והמאתגרות את הדור הזה שלנו.  מתוך תעוזה והקשבה לרחשי הלב ולדמעת העשוקים, שאין להם מנחם להגיע לפתרונות הלכתיים ורוחניים ההולמים את המציאות החברתית, הפילולוגית והפסיכולוגית של החברה הישראלית המגוונת של תקופתנו. תעוזה והקשבה אינן סותרות הן משלימות.