לא הצבע, השפה והקבוצה קובעים

לפני כשבוע הותקף בתל אביב ארז, צעיר דרוזי העומד להתגייס לגולני. הוא יצא לחגוג יום הולדת עם שניים מחבריו, חיילים דרוזים. על פי עדות אביו, העובדה שהחברים דיברו ביניהם בערבית עוררה כלפיהם עוינות. ארז ניסה להרגיע את הרוחות ואמר: "אנחנו דרוזים, באנו לחגוג יום הולדת, ליהנות ולחזור הביתה בשלום". אלא שהאירוע הידרדר לאלימות, וארז נדקר ונפצע. אביו ביטא בכאב את הסתירה הקשה שבאירוע: "אני מחנך את הילדים שלי לאהוב את הארץ […] וקיבלתי ילד מלא דם".

מול אירוע מצער כל כך ראוי לשאול: מה יכול חג הסיגד, חג של חשבון נפש, חידוש הברית ואחריות הדדית ללמד אותנו על החברה שאנו מבקשים להיות? מה קורה לברית בינינו כאשר השפה שאדם מדבר בה, צבע עורו, לבושו או מוצאו הופכים סיבה לחשוד בו?

הסיגד מזמין אותנו להבחין בין זיהוי לזהות. זיהוי הוא הדבר הראשון שהעין קולטת: ערבי, חרדי, אתיופי, דרוזי, חילוני, דתי. זהות היא עמוקה ומורכבת יותר: מעשיו של האדם, אמונותיו, בחירותיו, מחויבויותיו והסיפור שהוא נושא עמו. ההבחנה הזאת אינה דורשת מאיתנו לטשטש סכנות ממשיות. להפך. דווקא כדי לזהות אויב צריך להימנע מהפיכת סימנים חיצוניים לתחליף לשיפוט מוסרי. השפה הערבית איננה אויב. הבעיה בחמאס אינה השפה שבה אנשיו מדברים, אלא האידיאולוגיה והמעשים הרצחניים שהוא מייצג. באותה מידה, לבוש חרדי אינו מלמד אותנו מה חושב האדם הלובש אותו, וצבע עור אינו מלמד על אופיו. חברה מוסרית חייבת לדעת להבחין בין האדם לבין הקטגוריה שאליה מיהרנו לשייך אותו.

הפסיכולוג דניאל כהנמן הבחין בין שתי מערכות חשיבה: "מערכת 1" מהירה, אינטואיטיבית ואוטומטית; ו"מערכת 2" איטית, בוחנת ומנתחת. שתיהן חיוניות. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו משתמשים באינטואיציה במקום שבו נדרשת מאיתנו עצירה ומחשבה. אדם שומע ערבית, רואה לבוש מסוים או צבע עור, ומערכת הזיהוי המהירה כבר מספרת לו סיפור שלם על מי שעומד מולו. כאן הסיגד מזמין אותנו לעצור ולשאול: מי באמת עומד מולי? האם אני רואה אדם, או רק את הקבוצה שאליה שייכתי אותו?

מכאן אני מבקש לעבור להבחנה נוספת, ששמעתי כבר מסבי ושקיימת גם בשפת הגעז: בין ኪዳን (ברית) לבין ውዕል (חוזה). גם הרב יונתן זקס הרבה לעסוק בהבדל שבין שתי צורות היחסים הללו. חוזה בנוי על תנאים, זכויות וחובות; ברית שואלת שאלה עמוקה יותר: למי אני שייך ולמי אני נאמן? אין כאן ניגוד בין רציונלי ללא רציונלי, אלא שתי שפות שונות של יחסים אנושיים. חוזה מסדיר אינטרסים; ברית יוצרת שייכות ואחריות. חוזה מתקיים מכוח התנאים שהוסכמו; ברית נבחנת דווקא כאשר התנאים מתערערים.

ההבחנה הזאת מאפשרת להבין משהו עמוק בחוויה ההיסטורית של ביתא ישראל. במשך דורות חיו יהודי אתיופיה מתוך תודעה של ברית עם ירושלים, ארץ ישראל והעם היהודי. כאשר נפתחה הדרך לישראל, רבים יצאו למסע קשה ומסוכן. מבחינתם זו לא הייתה הגירה ממדינה למדינה, אלא שיבה הביתה. הם הגיעו לאחר אובדן וסבל, אך גם עם אמונה, גאווה ותחושה שהם עומדים לפגוש אחים. דווקא משום כך הספק שהוטל ביהדותם, ובהמשך גם פרשת תרומות הדם, נחוו לא רק כפגיעה בזכות מסוימת אלא כשבר באמון. מעבר לשאלות ההלכתיות, הרפואיות או המוסדיות עמדה שאלה עמוקה יותר: האם אתם מאמינים לנו? האם אתם רואים בנו אחים? האם הברית ששמרנו עליה במשך דורות מתקיימת גם מן הצד השני?

משהו מן השאלה הזאת עולה גם ביחסים שבין החברה הדרוזית למדינת ישראל. אין בכוונתי להשוות בין שתי הקבוצות, ובוודאי לא לטעון שכולן חושבות באופן זהה. אבל בשני המקרים קיימת שפה חזקה של נאמנות, שירות, שייכות ושותפות גורל. כאשר הקשר נתפס כברית, אירוע של דחייה או חשד מעורר שאלה החורגת מן השיח על זכויות: האם הנאמנות בינינו הדדית? וכאן טמון בעיניי אחד המשברים של החברה הישראלית. לעיתים צד אחד מדבר בשפת הברית והאחר משיב בשפת החוזה. המתח גובר כאשר אנחנו עצמנו עוברים בין השפות לפי ההקשר: תובעים מן המדינה את מלוא הזכויות מכוח החוזה האזרחי, אך מעניקים את נאמנות הברית בעיקר לקבוצה הלאומית, הדתית או הקהילתית שלנו. כך עשוי להיווצר מתח, למשל, מתח כאשר אזרח ערבי ישראלי או חרדי תובעים בצדק, שוויון זכויות מלא כאזרחי המדינה, ובה בעת מחזיקים בעמדות לאומיות הנתפסות בעיני חלקים בציבור הרוב היהודי כסותרות את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

המבחן איננו השפה הערבית, או עצם הזהות הערבית, או החרדית אלא העמדות והמעשים. זהו בדיוק ההבדל שבין זיהוי לזהות: אסור לשפוט אדם בשל הקבוצה שאליה הוא משתייך, אך גם אסור להחליף את בחינת עמדותיו ומעשיו בהשתייכותו הקבוצתית. חברה משותפת זקוקה לחוזה אזרחי המבטיח זכויות וחובות, אך היא זקוקה גם לברית היוצרת שייכות ואחריות הדדית.

אברהם אבינו מלמד אותנו בפרשת חיי שרה כיצד לחיות בשתי השפות הללו. דווקא ברגע הקשה של מות שרה הוא מנהל משא ומתן עם בני חת על מערת המכפלה. אברהם חי בתודעה עמוקה של ברית עם הקב"ה, ובכל זאת יודע לדבר בשפת החוזה של יושבי הארץ בכבוד, בתבונה ומבלי לוותר על זהותו. זה אולי האתגר גם שלנו: לדעת מתי לדבר בשפת החוזה ומתי בשפת הברית, ובעיקר לא לבלבל ביניהן. וזהו גם אחד המסרים החשובים של הסיגד. חידוש הברית מלמד שברית אינה מובנת מאליה; היא זקוקה לתיקון ולחשבון נפש, והיא נבחנת דווקא בשעת משבר. חוזה אומר: אני איתך כל עוד התנאים מתקיימים. ברית אומרת: דווקא כאשר התנאים מתערערים מתברר עומק הקשר בינינו.

תודעת הברית אינה מחייבת אותנו לטשטש הבדלים או להתעלם מן הרע. להפך: היא דורשת להבחין בין אויב לאוהב, בין סכנה לזהות ובין מעשיו של אדם לבין הקבוצה שאליה הוא משתייך. ארז דיבר ערבית. זה היה הזיהוי, אבל זו לא הייתה זהותו. מול תוקפיו עמד צעיר דרוזי שיצא לחגוג עם חבריו, ניסה למנוע אלימות ועומד להתגייס לצה"ל. אולי זהו חשבון הנפש שמציע לנו הסיגד השנה: לעבור מזיהוי לזהות, מחשד לאמון ומהאשמה לאחריות, ולדעת להבחין בין חוזה לברית. ברית אינה דורשת שנהיה זהים או שנוותר על מחלוקות אמיתיות. היא דורשת דבר קשה ועמוק יותר: לזכור שגם בתוך המחלוקת אנחנו אחראים זה לזה.