הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)כאשר אנו עדים לתגובות מהעולם סביב אירועי עזה, עולה שאלה כואבת: כיצד אנשים טובים, חכמים, הדוגלים בזכויות אדם מתקשים להבין את מורכבות הסיטואציה וממהרים לשפוט את ישראל כצד האכזר, הרודף, חסר המידתיות?
העולם, כולל חלק מאוהבי ישראל, נוטה לעיתים להבחין בין "החלש" בעזה, לבין "החזק" ישראל. לעיתים נדמה כאילו מבחינתם מדובר בצבא שנהנה לפגוע בילדים, תיאור שהוא רחוק מהמציאות. כמי ששירת בצבא ומכיר את החברה הישראלית, קשה לי להאמין שיש חייל אחד שכוונתו היא לפגוע בילד. קיימות טעויות, אך אין זו מדיניות או כוונה. אז איך ייתכן שאנשים בעלי היגיון ורגישות, מגיעים למסקנות כל כך מוטעות ונחרצות? במקרים רבים, גם ארגוני נשים ותנועות לזכויות אדם מגלים הטיה. הם מביעים תמיכה חד־צדדית דווקא בצד של חמאס ארגון טרור ומתעלמים מהזוועות שחוו נשים ישראליות: אונס, טבח וחטיפה.
ייתכן שהסיבה לכך טמונה בנטייה ליחס את "הצדק" תמיד לחלש. אך גישה זו מסוכנת, ואינה עושה צדק אמיתי. ביהדות אתיופיה קיימת גישה ייחודית למושג "קדושה": אין קדושה באדם או בחפץ, אלא רק בא-לוהים עצמו. כל אדם, כל עוד יש בו זיקה לא-לוהיו, הוא בעל ערך שווה. מהזיקה הזו נובעת לא זכות, אלא חובה. האדם חייב לא-לוהים, לא להפך.
מעבר לכך, גישה זו מצדדת בעמדה קולקטיבית: כולנו רקמה אנושית אחת. היא אינה מזלזלת בבני אדם, אלא מכבדת אותם. כאשר מעניקים למישהו זכויות בלבד, ללא דרישות או חובות, נוצרת סכנה של תפיסה היררכית כאילו בעולמו של א-לוהים יש שווים יותר ושווים פחות.
זו הסיבה, אגב, שבתמסורת של יהדות אתיופיה אין שפע "צדיקים" כפי שיש במסורת האירופית. גם האדם הצדיק שמת, מת כמו כולם. גם בחייו, אף שזוכה להערכה וכבוד, הוא מהותית כשאר בני האדם. כמובן שאין הכוונה להתעלם מהבדלים בהחלט מבחינים בין יהודי לגוי, למשל. אך כפי שאמר סבי, המקובל אבא דג'ן (גדעון) מנגשה: בבסיס התפיסה התיאולוגית של קהילת ביתא ישראל עומד ערך יסודי אחד ערך השוויון. לפני האל, כולם שווים. אין שיח של "אתם" ו"אנחנו". יהא האדם אשר יהיה יהודי או לא כולם מתייחסים לקב"ה בצורה שווה. אין חשוב יותר וחשוב פחות; כולם מהווים חלק מהישות האלוקית. האדם נמדד על פי התנהגותו ולא על פי מוצאו, מראהו או השתייכותו הפוליטית.
כיום אני שוהה בארה"ב ולומד הרבה על היחסים בין שחורים ללבנים. בשבוע שעבר ציינו את חג ה־Juneteenth המציין את שחרור העבד האחרון. שאלתי נהג מונית אפרו־אמריקאי עד כמה החג משמעותי, והוא השיב: "זה לא חג רק של שחורים Black history is everyone's story." ובכל זאת, אני נתקל כאן גם בגישות טעונות. למשל, הטענה ש"שחורים לא יכולים להיות גזעניים" מבוססת על ההנחה שרק קבוצה עם כוח מוסדי בחינוך, כלכלה, משפט יכולה להיות גזענית במובן העמוק. לפי גישה זו, שחורים יכולים להיות בעלי דעות קדומות, אך אינם גזענים כל עוד אין להם כוח מערכתי.
זוהי תפיסה מסוכנת, משום שהיא משחררת צד אחד מכל חובה מוסרית, ובכך שוללת את דמותו האלוקית של האדם. מהפכות העולם (הצרפתית, האמריקאית, הכרזות האו"ם) אמנם ניסחו עקרונות יפים אך בפועל, בחלק מהמקרים, ממשיכיהם עיוותו אותם. הן נטו להעניק "זכויות" למי שנתפס כחלש, גם אם הוא עושק או פוגע.
אחת הסכנות המרכזיות בתרבות העכשווית היא ההפרדה בין "בעלי חובות" ל"בעלי זכויות". זאת ככל הנראה הנקודה החשובה בפרצת ציצית בסוף פרשת 'קורח'. אנו מצווים "והייתם קדושים" דרישה פעילה, שאינה נתונה מאליה. מנגד, בפרשת 'קורח' נטען: "כל העדה כולם קדושים", טענה שקרית שמניחה שהקדושה כבר קיימת. הרש"ר הירש מסביר: העדה איננה קדושה, אלא בעלי פוטנציאל קדוש עליהם לחתור אליו. ישעיהו ליבוביץ ניסח זאת כך: "נצטווינו להיות עם קדוש לא היינו כזה". הקדושה היא יעד, לא נתון. בדרך זאת מסבירה נחמה ליבוביץ ש"קדושים תהיו" אינה סיסמה זו דרישה. קורח, לעומתה, דרש זכויות בלי אחריות.
בדומה לכך, התרבות העכשווית מעניקה זכויות לאנשים לפי מעמדם כחלשים ולא לפי מעשיהם או חובותיהם. זה מוביל לעיוות מוסרי עמוק: תמיכה עיוורת בצד שנתפס כקורבן, גם אם בפועל הוא תוקפן. דוגמה לכך ראינו ביחס של ארגוני זכויות אדם למעשי חמאס, ומנגד בחוסר האמון בישראל. זהו הלקח הגדול: רק כאשר נחזור להבין שכולנו שווים בפני הא-ל ושכולם, ללא קשר לעוצמתם, מחויבים למוסר ולאחריות, נוכל לייצר חברה צודקת באמת. אחרת, נמשיך לטעות כחברות, כארגונים, וכיחידים. העולם יתמוך בישראל באמת רק כאשר יבין שהיא פועלת מתוך חובה, ולא מתוך תחביב. וכשיבין שאחריות מוסרית אינה נחלתו של החזק בלבד.
