הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)פעם התקשר אלי אחד ממנהיגי הקהילה האתיופית ושאל אותי בבושת פנים – אם היה לנו את ספר המכבים כחלק מ"מצהפה ק'ידוס" (התנ"ך) – כיצד זה שלא הכרנו את חג החנוכה? העובדה שיהודי אתיופיה לא הכירו את חג החנוכה הביאה את אותו שואל להרגיש חלש. הוא פשוט התבייש שמשהו חסר במסורת שלו. אבל מי שצריך להתבייש ולהתנצל הם בטוח לא יהודי אתיופיה. אי קיומו של חג החנוכה הרבני במסורת האתיופית הוא יתרונה ולא חסרונה. אי הכרת "נס פך השמן" הוא מקור גאווה עצום למסורת יהודי אתיופיה. בשורות הבאות אסביר מדוע.
חג החנוכה לא היה ידוע באתיופיה כלל. רק בשנים האחרונות הובאה המסורת של חג החנוכה לכפרים באתיופיה. בשדה המחקר לפיכך מוכרחים לבצע הבחנה בין מנהג אותנטי של הקהילה למנהג חדשני שאומץ על ידה בשנים האחרונות.
בחנוכה יש את החג הדתי בו מציינים בעיקר את נס פך השמן וטיהור המקדש. את טיהור המקדש חגגו במשך שמונה ימים, ולזכר טיהור המקדש וחנוכת המזבח נקבע לדורות לחגוג ולציין ימים אלה בהלל ובהודיה ובהדלקת נרות בכל יום.
ספר המכבים המספר את סיפור התקופה החשמונאית לא רק שלא נכלל בין ספרי התנ"ך, אלא מסיבה שאיננה ברורה – נגנז. במסורת האתיופית, לעומת זאת, ספר המכבים, שככל הנראה הגיע אליהם באמצעות תרגום השבעים, הכירו את תוכנו ההיסטורי, וגדלו והתחנכו על הסיפורים הללו. הם הכירו את גודל ניצחונם, והישגם של המקבים על היונים היה ידוע להם היטב.
ספר המכבים היה ברשותם של יהודי אתיופיה, אבל לא היה להם את חז"ל, ובמסורת הרבנית לרוב לא ידעו על קיומו של ספר המכבים. כך שהמסורת הרבנית הכירה את החנוכייה אבל לא את המכבים, והמסורת האתיופית הכירה את המכבים אבל לא את החנוכייה.
בעוד שיהודי אתיופיה הכירו וחיו את ספר המכבים, ידעו את ההיסטוריה והכירו את הרקע למאבק ביוונים, את העמידה בצורה עיקשת לפני האויב- הרי שהמסורת היהודית בהשפעת התלמוד הבבלי שהדגיש את האלמנט הנסי של פך השמן הביא את היהודים בכל מקום בעולם, לאמץ אורח חיים "גלותי", מה שנקרא ביידיש – "נעבעך". כפי שטוען הרב חיים דוד הלוי: "שמא יכול היה עם דווי וסחוף ומפוזר בכל קצווי תבל, נאבק על קיומו במאמץ עליון, שענפים רבים ממנו נכרתים בכל דור ודור, מי בחרב ומי בשמד, לחשוב על תחיה לאומית, קיבוץ גלויות והקמת מדינה דרך טבע שכולה נס ופלא? לגאולה כזאת יכול היה לצפות כי ממנו יתברך ודאי לא ייפלא כל דבר".
כלומר, הגלות הקשה והדוויה, שבה סבל עם ישראל, לא סבל גופני בלבד, אלא גם השפלה נפשית חמורה, גירשה ממחשבתו כל שמץ של תקווה שתאפשר לו התנערות טבעית מן הגלות ושיבת שבתו כבתחילה. אפשר לומר לפיכך שהמעשה הציוני והקמת מדינת ישראל, הגם שהם כשלעצמם נוגדים את הציפייה המסורתית למשיח, אפשר לראותם כמגלמים תהליך אקטיביסטי רסטורטיבי ששורשיו באמונה קדומה כפי שהיא מופיעה בספר המכבים. האדם הציוני אינו עומד עוד בצל התפיסה השמיימית המאפיינת את האדם הגלותי הנרדף, הנתון כולו בהישרדות, אלא הוא ניחן בתפיסה ישנה, לפיה הגאולה תבוא בדרך טבעית, אנושית, המעוגנת באמונה עצמית ובכוחו של האדם להשתחרר משעבדות כוחות חיצוניים.
אחד ממבשרי הציונות הדתית יוצא בקטע להלן נגד הלך הרוח המסורתי שעל היהודים לחכות לנס ולא לפעול ביוזמתם: "גאולת ישראל אשר אנו חוכים (מחכים) לה: אל יחשוב כי פתאום ירד שם, יתברך שמו, משמים(אל ה)ארץ לאמר לעמו: צאו! או ישלח משיחו רגע (פתאום) מן שמים… ויקבצם ירושלימה ויעשה לה חומת אש, קדש אל ממרומים ירד לא בחפזון (תוך) יום אחד, כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תצמיח קרן ישועה- ונשכילה (ונדע) גם זה מדרך השכל מדוע תחל הישועה מטבע אנוש, ולא שלח ה' יתברך מיד משיחו… על ידי נס נגלה (גלוי)" (קלישר, צ"ה, מתוך: דרישת ציון, ירושלים: תשס"ב).
במאמר הבא, עוד על הקשר שבין יהודי אתיופיה והשפעתו של חג החנוכה עליהם. (וישב תשפ)
