פרשת השבוע שלנו מקפלת בין ענייניה את סיפור חטיפת דינה והתעללות בה על ידי שכם, ופעולת הנקם של שמעון ולוי. פעולה שזוכה לגינוי מצד יעקב. אירוע טראגי שיעקב לא ישכח עד ליומו האחרון ואף יזכיר לשמעון ולוי עניין זה לפני מותו.
בניסיון להתחקות אחר התפיסה שעומדת מאחורי פעולתם של שמעון ולוי, עומד בין היתר, הרש"ר הירש, וכך הוא מלמדנו: "בתשובתם היחידה…הם מגלים את על נימוקם. האדון לא היה מרשה לעצמו את כל זה אלמלא היתה זו נערה יהודיה, זרה ועזובה. רעיון זה עורר בליבם את ההכרה שיש רגעים, בהם גם משפחת יעקב תאחז בחרב כדי להגן על כבוד וטוהר, כל עוד יכבד העולם רק את זכותו של זה שהכוח עומד לצדו, צריך גם יעקב לאמן את ידיו בחרב. הם גם לא ביקשו לנהוג בחכמה. הם רצו להפיל את אימתם על הבריות, שלא יעזו אחרים לעשות כדבר הזה".
לתפיסת הרש"ר הירש, שמעון ולוי מבקשים להגן על הכבוד הישראלי. לשיטתם, הפשע הנתעב שנעשה לאחותם, מתרחש משום שדינה נתפסת 'כחלשה', שכן אירוע דומה לא היה מתרחש אילו היה מדובר באחד ממנהיגי האזור החזקים. ולכן שמעון ולוי מעוניינים ביצירת כח מרתיע, משמעותי שבכוחו להעביר מסר ברור. עם ישראל אינו חלש או מסכן, בניו ובנותיו אינם הפקר, וכל פגיעה באחד מיחידיה תגרור תגובה קשה. יתרה מזו, שמעון ולוי ידעו שתגובתם אינה מידתית ואולי חורגת מכל הגיון סביר ובכל זאת הם בחרו לעשות כן.
מנגד, יעקב מבקש להעביר לבניו מסר לפיו גם אם נכונה תפיסתם, אי אפשר לקבל מציאות של "שפיכת דם חינם". לתפיסתו אסור שעם ישראל ייתפס כעם שאין להאמין להסכמים איתו, כמו שמבאר הספורנו: "ששקרנו באמונתנו אחר שנמולו". שהרי עם ישראל אינו מנותק ממשפחת העמים, וביטחון האומה הישראלית אינה צריכה להוביל לתפיסה "עכרתם אותי להבאישיני ביושב הארץ". מסביר האבן עזרא: "להבאישני-שישנאו אותי". והרד"ק מסביר: "שימאסוני וירחקוני, וכמו שמואס אדם ומרחיק הדבר הנמאס והנבאש והנסרח, ויעקב היה מפחד כמנהגו, ובניו היו אנשי לב לנקום את חרפתם על נפשם".
המהר"ל ב'נתיב אהבת השם', מנסח את תכליתו של עם ישראל, באומרו: "ויש לדעת כי דבר זה הוא עצם ישראל שיתקדש שמו הגדול על ידם". והרש"ר הירש משמיענו: "עליך לשאוף בכל נפשך, בכל מקום ודרך שאפשר לך, בחוג גדול ובחוג קטן, קדש שם שמים…וראשית כל של אחיך שלא מבני ישראל".
(וישלח תשפ"א)