הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)מאמר שביעי בסדרה
ברשימתנו הקודמת עסקנו בהשקפתו של ר' משה פיינשטיין על אודות התלמיד אותו רשאים מנהלי תלמוד תורה לא לקבל. כמו כן, ראינו כמה התריע והזהיר מפני הוצאת תלמידים מהמערכת רק מחמת הקושי שיש למלמד להורות להם תורה, ועד כמה הזהיר מפני עסקי הנפשות שבענין זה. כעת אבקש להרחיב את היריעה ולבחון התבטאויות של פוסקים נוספים בסוגיה זו.
גישה מחמירה יותר מזו של הגרמ"פ מצינו אצל ר' בצלאל שטרן, מחבר שו"ת בצל החכמה (ד, ה), מראשי התורה באוסטרליה, באוסטריה ובאחרית ימיו בארץ ישראל. ר"ב שטרן כותב, ביחס לעולי רוסיה שמקרוב באו, שרק מי שהוריו שומרי שבת, אוכלים כשר ובנם מהול ניתן לקבלו לתלמוד התורה. בהעדר אחד מתנאים אלו אין רשות לקבלו. עם זאת, ניכר שגם הוא לא התעניין בשאלת השייכות הקהילתית של המשפחה, וכן ברמתו הלימודית והחברתית של הילד.
הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ז, יורה דעה יט) קובע שמוכח בגמרא שעיקר הפסיקה כדעת ר' אלעזר בן עזריה וחכמים, שיש לקבל לתלמוד תורה כל מי שליבו חפץ בכך, ולא כשיטת רבן גמליאל. לכן הוא מביא את דברי הרשב"ץ (בביאורו לפרקי אבות, מגן אבות): "סתם בני אדם אין צריך לבדוק אחריהם, ולכן הזהירו והעמידו תלמידים הרבה", כדברי הרמב"ם שסקרנו לפני כמה רשימות. משכך, עולה בבירור שלדעתו אין טעם בבחינות המדוברות, ואולי רק אקט מוצהר של חוסר רצון לקבל את התורה (כדוגמת חילול שבת) עשוי לשמש עילה לאי-קבלת ילד למסגרת תורנית. ייאמר לזכותו של מרן הגר"ע יוסף שמכח הוראתו זו פועלים מוסדות רבים (אם כי לא כולם, וד"ל) בהשראתו, ומקבלים ללימוד תורה גם ילדים ממשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות. בכך ירשה התנועה בהנהגתו את האחיזה העממית שלה, שאפיינה בעבר את הציונות הדתית, על כל המשתמע מכך (ראה גם דברי הגרי"מ לאו בשו"ת יחל ישראל א, ב.
אף פוסק בעל השקפה קיצונית בהרבה מזו של הגר"ע יוסף, ר' יצחק יעקב וייס, מחבר שו"ת מנחת יצחק, מודה בחשיבות לימוד התורה העממי. בתשובה חשובה (ט, קא) מתייחס גם הגרי"י וייס לשאלת קבלת ילדים לתלמוד תורה, מכח דברי חז"ל, ובפרט ביחס לדברי ב"ה בסוגיית "העמידו תלמידים הרבה", באבות דר' נתן: "ומשמע לכאורה שאף הפושעים, שהם הגרועים מארבעה אנשים מצורעים פתח שערי גהינם, שהמה, אנוס, שוגג, מזיד, פושע, כמאמר החסיד הובא במדרש שמואל (פ"ד שם), מ"מ יש לקרב אותם לתלמוד תורה, והוא פלאי". לכן הוא כותב מפורשות:
"והיוצא לנו מכל זה דעל כל פנים בסתם בני אדם, אף שהמה מעוטי הבנה, יש עוד מצוה בלמודם, אבל בודאי יש להזהר להסביר אותם שלא יבואו לידי טעות […] דענינים כאלו תלוים בדעת המלמד לאנוש בינה, לרחק או לקרב, וכונתו תהיה רצוי לשם שמיים, ומאפס פנאי אקצר".
עד כה דברנו על האפשרויות המוסדיות בהוראת תורה לרבים. הרשימה הבאה נתייחס אי"ה לסוגיית ההימנעות מהוראה, ומשמעותה על היחיד שנמנע מללמד את התלמיד. כך קובעת הגמרא בסנהדרין צא, ב – צב, א, שעל אודותיה נדבר בעתיד:
"אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד – כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, שנאמר 'מנע בר יקבהו לאום', ואין לאום אלא עוברין, שנאמר 'ולאם מלאם יאמץ', ואין קבה אלא קללה, שנאמר 'מה אקב לא קבה א-ל', ואין בר אלא תורה, שנאמר 'נשקו בר פן יאנף'. עולא בר ישמעאל אומר: מנקבין אותו ככברה, כתיב הכא 'יקבהו לאום', וכתיב התם 'ויקב חר בדלתו', ואמר אביי, כי אוכלא דקצרי. ואם למדו מה שכרו? אמר רבא אמר רב ששת: זוכה לברכות כיוסף, שנאמר 'וברכה לראש משביר', ואין משביר אלא יוסף, שנאמר 'ויוסף הוא […] המשביר לכל עם הארץ. אמר רב ששת: כל המלמד תורה בעולם הזה – זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנאמר 'ומרוה גם הוא יורה' ".
תש"ע
