מרב לרנרעם ההתרגשות של פתיחת שנת הלימודים, אסור לשכוח להפעיל מחדש את הנורות האדומות. החרם היה קיים מאז ומעולם, אך נדמה שתפח לממדים מפלצתיים בעידן הרשתות החברתיות. איך מזהים ומה עושים? בכתבה הבאה
"התמוטטתי, לא יכלתי לעמוד על הרגליים, היו לי סיוטים בלילות ונדודי שינה. חוסר האונים בלראות את הבת שלך מרוסקת ושבורה הוא גדול מנשוא".
אומרת מילים אלו היא זיוה ראשון, אמה של אופק שסיפור החרם שעברה ונחשף בסרטון מצמרר ברשתות החברתיות לפני מספר חודשים. בסרטון נראית אופק כשהיא בוכה ומספרת על שש שנות החרם שעברו עליה לאורך כל שנותיה בבית הספר היסודי.
"זה פשוט קשה להכיל את המצב הזה, אנשים יכולים לשמוע ולא להאמין שרק בגלל איך שילד מתלבש או נראה, או מדבר בחוסר ביטחון, עושים עליו חרם שש שנים", מספרת אופק בת ה-13 בסרטון וממשיכה: "בהתחלה לא דיברו איתי וזה עוד היה טוב, זה המשיך והתדרדר לאלימות. כמה בנים מהכיתה הרביצו לי ודחפו אותי, אפילו שברתי יד ויש לי בליטה בראש מאחת הפעמים שבה ילד דחף אותי כשאף אחד כבר לא היה בכיתה בסוף היום וקיבלתי זעזוע מוח".
שנת הלימודים החלה, עם נתונים לא מעודדים של משרד החינוך לפיהם אחד לכל ארבעה ילדים בישראל עבר או יעבור חרם במהלך שנות לימודם בבית הספר. על רוב המקרים אנחנו לא שומעים, המקרים שכן מגיעים לפתחנו אלו סרטונים קורעי הלב של ילדים בוכים והקלטות של ילדים מבוהלים שמתחננים להוריהם שיבואו לקחת אותם מבית הספר, או במקרים נוראיים בהם הילדים חשים כי הכל סוגר עליהם ומחליטים לאבד את עצמם.
"בכל קבוצה של בעלי חיים המצב של חרם קיים. כאשר הקבוצה מחליטה להעניש מישהו שמתנגד לכללי הקבוצה וכשהוא לא מתקפל, מזהירים אותו על ידי כל מיני סימנים כמו שאין לו חברים או שיורדים עליו או שאומרים לו 'אתה צריך להתנהג לפי כללי הקבוצה, ואם הוא לא מתנהג לפי כללי הקבוצה, על פי ראות עיניהם, הם משתמשים במשאב החזק של נידוי". אומר פרופסור תום גמפל, מבית הספר לחינוך על שם סימור פוקס באוניברסיטה העברית, החוקר בין היתר את העולם החברתי של הילדים ואת נושא הבריונות והתוקפנות בבתי הספר. "במחקרים שלנו מצאנו שאין אדם מבוגר שלא היו לו תקופות חברתיות מורכבות", מוסיף הפרופסור.
'שונאים את אופק'
כשאופק עלתה לכיתה א' החלו החרמות מצד בני כיתתה, שלא פסקו עד שהגיעה לכיתה ו'. זיוה, שידעה שבתה עוברת חרם, חיכתה שאופק תירדם, לקחה את הטלפון שלה וחיטטה בקבוצות הוואטסאפ של הכיתה, כדי לקבל תמונה ברורה יותר של מה שעוברת בתה. התמונה הייתה בהירה וכואבת. "בקבוצה של הכיתה הייתה התכתבות בין התלמידים. כשאופק הגיבה כתבו לה 'תסתמי את הפה', 'שונאים אותך', 'את נראית כמו דורה' – משפטים שפגעו בה. בנוסף, נודע לנו מאחד הילדים שפתחו קבוצה בלעדיה ששמה 'שונאים את אופק'. דברים ששוברים את נפש הילד!" חושפת בכאב זיוה.
בהמשך, אופק שיתפה את משפחתה במה שעובר עליה בתוך כותלי בית הספר ואמה ניסתה לעזור לה ככל שיכלה. היא נזכרת במקרה שאירע, בו הייתה עדה לחרם שעוברת בתה: "כשאופק שיתפה אותי תחקרתי תלמידים מהכיתה, וקיבלתי הרבה אינפורמציה מהחברים ומחיטוט בטלפון שלה. הייתה תקופה שהלכתי עם אופק לבית הספר, והסתכלתי ובחנתי את הסביבה, היא נכנסה לכיתה ואף אחד לא הסתכל עליה, אף יחס או מבט. בוקר אחד אופק אמרה 'בוקר טוב' ואחת הבנות, שלא שמה לב שאני מאחור, אמרה לה 'תסתמי'. אף אחד לא דיבר איתה או הזמין אותה אליו הביתה, שעות היא ישבה עם רשימת הטלפונים של הילדים וניסתה להזמין אלינו עד שאמרתי לה 'מספיק להשפיל את עצמך'".
בכיתה ו' יצאה אופק לחופשת פסח, ממנה לא שבה לבית הספר כי התאשפזה בבית חולים. היא לא הצליחה לעמוד על הרגליים למרות שלא נמצא בגופה דבר. הרופאים סברו כי מדובר באירוע פסיכוסומטי שמשפיע עליה. במשך חודש וחצי אופק נצרכה לכיסא גלגלים. "זה היה בגלל החרם. היינו חודש וחצי בשיקום, שיחות עם פסיכולוגית והדרכה הורית", מתארת זיוה.
"בקבוצה של הכיתה הייתה התכתבות בין התלמידים. כשאופק הגיבה כתבו לה 'תסתמי את הפה', 'שונאים אותך', משפטים שפגעו בה. בנוסף, נודע לנו מאחד הילדים שפתחו קבוצה בלעדיה ששמה 'שונאים את אופק'. דברים ששוברים את נפש הילד"
בוואטסאפ אין אמפתיה
איך אפשר לזהות האם אחד מילדנו עובר חרם?
"צריך להכיר מי הם החברים שלו, עם מי הוא מסתובב, לדעת בשגרה כמה אינטראקציות חברתיות יש לו, אם זה ילד שרגיל להיפגש עם חברים ולהתכתב איתם ופתאום יש דממה אז זו נורה אדומה", משיב דוקטור רועי בן מנחם, מנהל המדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר ומרצה במכללת חברה ואומנויות בקריה האקדמית אונו. "הורה נוכח, מעורב, שמכיר את הילדים בכיתה ונמצא בסיטואציות חברתיות ויכול לדבר עם הילדים על הסיטואציות האלו – זה לא יקרה שלא ידע על הבעיות הללו. הנוכחות חשובה, לא ממקום של לחנוק, אלא להיות פה בצורה יותר משמעותית ובהקשר הזה גם לקרוא איתם הודעות וואטסאפ. אני עובר עם ילדיי אחת לכמה זמן על ההתכתבויות בוואטסאפ, ראיתי התכתבות של בתי עם חברתה, מישבתי וחיזקתי אותה על איך שהתמודדה עם המשבר. הדברים הללו נותנים להם כלים שהם זקוקים להם, למיומנויות החברתיות כדי להצליח בעולם והם צריכים אותנו בשביל זה".
ואכן, אחד מהגורמים המשפיעים על חרם שטרם הוכח מחקרית אבל מוכח מידי יום בפועל, הם הרשתות החברתיות והוואטסאפ, שיכול להפוך ילד להיות בסיכון ובמצוקה ברגע אחד.
ד"ר בן מנחם: "היום חרמות ובריונות ברשתות החברתיות או העלאת תמונות יכולים להוביל ילד בן רגע ממצב שהוא לא היה נחשב בסכנה למצב של סכנה ומצוקה גדולה. אנחנו צריכים כהורים להיות עם יד על הדופק וכמערכת וכאנשי חינוך לשים על זה דגש גדול הרבה יותר מהפן הלימודי בבית הספר היסודי".
פרופ' גמפל: "כל דבר שמפחית את היכולת האמפתית של ילדים, יגביר תוקפנות. אם אני משתמש ברשת חברתית זו דרך יעילה שלי לעשות פעולות חברתיות כי התפוצה גדולה, ולכן זה אטרקטיבי. הם משתמשים במדיה החברתית להתעללות כי זה נותן תפוצה גדולה, מהירה וללא מאמץ, זה ממשיך להדהד. וכן, ככל שאני מנותק מלראות את ההשלכות של מעשיי אני מרגיש פחות אמפתיה כלפי הקורבן. אני פטור מהוויסות שבא מזה שאני רואה מישהו בוכה ולא נעים לי. אם אני לא רואה אין לי את המגבלה הזו".
"היום חרמות ובריונות ברשתות החברתיות או העלאת תמונות יכולים להוביל ילד בן רגע ממצב שהוא לא היה נחשב בסכנה למצב של סכנה ומצוקה גדולה. אנחנו צריכים כהורים להיות עם יד על הדופק וכמערכת וכאנשי חינוך לשים על זה דגש"
אין עם מי לדבר
את מרבית שעות היום והאינטראקציה החברתית הילדים מעבירים בבית הספר. בשיחה שלי עם זיוה צפה השאלה מדוע המורים לא התערבו לטובת אופק? בתשובתה של זיוה, מימדי הזוועה גדלו עוד יותר.
"דיברתי עם הורי הילדים אבל הם טרקו לי את הטלפון בפנים, אמרו שאני מדמיינת והבת שלי ממציאה. גם הצוות בבית הספר לא עזר, נתנו מספרי טלפון של מטפלים ואמרו שלילדה שלי יש בעיות רגשיות. עכשיו כשאני מדברת עם הורים לילדים מוחרמים אני מגלה שזו מדיניות בבית הספר לא לקחת אחריות, אלא להשתיק את זה, להתעלם מהנושא ומהבעיה. ביקשתי מהיועצת שתעבוד עם הילדים ותסביר להם כמה נורא זה חרם – אך כלום, חזרתי ממנה ממוטטת מחוסר ההתייחסות".
ד"ר בן מנחם: "יש אחריות למחנכות ולמחנכים. התפקיד שלהם כמתווכים ומגשרים לעזור לילדים לעבוד על היחסים החברתיים שלהם. בשנה שעברה הבת שלי קיבלה תעודה מהמחנכת מול כל הכיתה בה היה כתוב 'תעודה זו מוגשת לך על כך שהגנת על חבר מפני הצקה של ילדים אחרים'. זאת פעולה שמשדרת מסר ש'המרחב פה הוא מוגן, אני לא נותנת מקום להתנהגויות פוגעניות ומלמדת שמקבלים הערכה על פעולות חברתיות חיוביות', וזה גורם לילדים לרצות לעמוד בקדמת הבמה בנושא הזה".
פרופ' גמפל: "הייתי עושה מאמצים גדלים להגדיל את ההון החברתי של הקורבן, יוצר פעילויות בכיתה ובחוץ שגורמות לתלות הדדית בין הילדים, מפעיל פעילויות להגביר את האמפתיה אצל המשתתפים הפסיביים מהצד. על כל אחד שמפעיל את החרם יש 30 ילדים שעומדים בצד ושותקים, שבשתיקתם מבהירים לתוקפן שהם מסכימים איתו ומבהירים לקורבן שהם מסכימים עם הבריון. צריך ללמד ילדים שיש דרכים שונות להתערב כמו להתקשר לקורבן אחרי בית הספר ולהגיד לו שראיתי מה קרה וחבל לי – והקורבן מבין שהוא לא לבד ולא מסכן את מגיש התמיכה. אפשר לספר למורה או למבוגר בבית הספר, יש המון דרכים שונות להתערב ולא לשים את עצמך בין לבין. אצל כל אלו שצופים מהצד, שעוזרים למפעיל, צריך להגביר את תחושת האמפתיה לקורבן כי חרם, כמו כל מעשה בריונות, הוא אקט חברתי".
ד"ר בן מנחם לא מסיר את האחריות מההורים: "צריך להדליק נורות לילדים וללמד אותם להבחין בסיטואציות לא מאוזנות. להגיד להם 'כשאתם רואים התנהגויות פוגעניות, שמוציאים ילד מקבוצת הוואטסאפ, או אם 4-5 ילדים עושים עליהום או צוחקים על ילד – זו סיטואציה לא מאוזנת'. לעבוד עם הילדים בהיבט של לא לאפשר לזה לקרות, וזה מתחיל בלשאול 'עם מי שחקתם ומה עשיתם?' ולהתעניין בילדים אחרים כדי לדעת האם ילד מתוך הכיתה עובר חרם. המעורבות של ההורים חשובה".
ואופק? בעקבות הסרטון שפרסמה, ערוצי הטלוויזיה אימצו אותה בחום. יחד עם תכנית "הצינור" הקימו את "סיירת החרם", שם מזמינים ילדים שעוברים חרם ועוזרים להם להפסיק אותו. היום אופק מתנדבת בסיירת הזו. זיוה מתחננת: "אנחנו מקבלים המון פניות מילדים מוחרמים אבל אף אחד לא מוכן לחשוף את הסיפור, במקום שהמחרימים יפחדו, המוחרמים פוחדים. אנחנו רוצים שכמה שיותר ילדים יספרו את סיפורם, כדי שהמחרימים יראו את הילד מנקודת המבט הזו ונוכל למגר את התופעה".
"הילדים משתמשים במדיה החברתית להתעללות כי זה נותן תפוצה גדולה, מהירה וללא מאמץ, זה ממשיך להדהד. וכן, ככל שאני מנותק מלראות את ההשלכות של מעשיי אני מרגיש פחות אמפתיה כלפי הקורבן"
