הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)מאמר שישי בסדרה
ברשימותיי הקודמות הראיתי שחז"ל, החל מאנשי כנסת הגדולה וכלה בדורות האמוראים, קראו להרבות בתלמידים, לפי כל מדד אפשרי. יתר על כן, ראינו כיצד בכל פעם שחכם גדול ביקש לצמצם את שורות הלומדים, דאגו חכמים להכריע נגדו, בצורה חד-משמעית.
דומני שיש בדברים אלה משום סתירה בסיסית לקביעות שמאז ומתמיד נהג החינוך התורני בגישה סגרגטיבית, אמירות שהגם שהן נשמעות מפי תלמידי חכמים, אינן מבוססות כלל על מקורות, כי אם על סברות ואגדות משונות (פעמים רבות מדובר ברומנטיזציה של מחסור כלכלי של הישיבות הגדולות בעבר, ועל כך ברשימות הבאות).
ברשימה זו אפתח דיון מקביל בדברי הפוסקים האחרונים. המקורות חשופים לעיני כל, ואציין אותם במלואם, כך שכל אחד מוזמן (וראוי שכך יעשה) יפתח אותם במקורם ויבחן אותם אחד לאחד.
ברשימה זו נעסוק בעמדתו של הגר"מ פיינשטיין, אחד מגדולי פוסקי דורנו. ניכר מבין בתרי תשובותיו שלא מצאנו בשום מקום היתר גורף לא לקבל שכבה, קבוצה מסויימת או אוכלוסיה, אלא רק היתרים נקודתיים. זו המסקנה החשובה מכל. גם הפוסקים שאותם נסקור אינם מצדיקים בשום אופן ועדת קבלה, אלא רק היתר חריג לענות בשלילה למקרה ספציפי.
את עמדתו הקונקרטית ביחס לאפשרות אי-קבלה של ילד, הוא שוטח בשלוש תשובות יסודיות. האחת, בשו"ת אגרות משה אורח חיים ב, סימן עג, בה מתיר הגרמ"פ שלא לקבל ילד יהודי שאימו נשואה לנכרי לתלמוד תורה, כל זמן שאימו עומדת ברשעתה וחיה עדיין עם הנכרי. עם זאת, בתשובה אחרת, ביורה דעה ג, סימן עז, מבהיר הגרמ"פ שהבעיה איננה בילדים עצמם, כי אם בקנס שאנו רוצים להשית על אימם, בכדי שתשוב מרשעתה. לפיכך, אם אדם אחר לקח פטרונות על הילדים, ומגדל אותם בביתו (כנראה שהמשפחה התפרקה לחלוטין), ודאי שאסור למנוע מילדים אלה ללמוד בתלמוד תורה, אלא אם כן ברור שהדבר יגרום לקלקול אצל תלמידים אחרים (ראה מה שכתבנו ברשימה הקודמת על אודות תלמיד שאינו הגון, ומהם גדרי הקלקול המדוברים).
את עיקרי משנתו החינוכית ביחס לילדים שמתקשים בלימודם שוטח הגרמ"פ בתשובה מופלאה, ביורה דעה ג, סימן עא, וכך לשונו:
"עיקר יש לידע שבל יתייאשו כשרואין שאיזה תלמיד אינו לומד כראוי. ואף כשאינו מתנהג כראוי, כי אם אינו מקלקל את האחרים, צריכים להחזיקו ולהתגלגל עמו, דאולי יתחיל לשמוע ולהטיב דרכו. ובכל אופן השהיה איזה שנים בישיבה, בקרב מורים יראי ה' ובקרב חברים המקשיבים להמורים, ודאי ישפיע גם עליו, לכל הפחות במקצת, גם על כל ימי חייו.
ואל יתחשבו המורים עם קושי העבודה כשצריכים עם תלמידים שאין מקשיבים כראוי, שצריכים המורים לידע שעבודתם הוא מלאכת הקדש […] אבל מלאכה זו היא להשי"ת שיש לו לעבוד באמונה לפי צורך התלמידים לא לפי התשלומין. וחזינן מהקרא דהשי"ת רוצה שנהיה עמלים בתורה ובמצות […] ולכן גם בלמוד עם התלמידים אם עמל ביותר הוא חיוב ומצוה דיליה […]
וידוע עובדא דר' פרידא שעמל להסביר ארבע מאות זימני לתלמיד אחד ולא חס על זמנו ועל טרחתו, וקבל שכר היותר גדול, שהוא גם על שלא נתייאש. וזה תלוי הרבה במדת הסבלנות, שכל מורה צריך להשתדל על עצמו במדה זו ביותר. אבל אם התלמיד מקלקל את אחרים ודאי צריך לסלקו, אבל צריך לדון זה בכובד ראש ובעיון רב כי הוא כדיני נפשות".
חשוב להביא את הסיפא של דברי הגרמ"פ, ואין כוונתי להסתיר אותה. אולם, ברור לחלוטין שחוסר הצלחה בלימודים איננו עילה לסינון (מילה כה יפה למחיקת זהותו האישית של ילד) תלמידים מהמערכת, לאי-קבלתם ולחוסר נטילת אחריות עליהם. רק במקרה נקודתי, בו ברור שאין תקנה לילד, ושהוא משמש גורם מקלקל, אחרי עיון וכובד ראש, יש מקום להוציאו מהמערכת החינוכית, לא בשום תנאי אחר.
תשע"ו
