ד"ר פנינה נויבירטבמדרש מפורסם המובא בגמרא במסכת שבת (ל:) מתואר יום מותו של דוד המלך. דוד חזה ברוח הקודש כי יום מותו יהא בשבת, ומצא דרך מקורית להתגבר על מלאך המוות: "בכל יום שבת היה יושב ועוסק בתורה כל היום. ואותו היום שהגיעה שעתו למות, עמד מלאך המות לפניו ולא יכול לו, שלא פסק פיו ממשנתו" לפי המדרש, דוד המלך שקד בתורה והצליח למנוע ממלאך המוות מלקחת אותו.
מלאך המוות המתוסכל התחכם לדוד המלך: "אמר: מה אעשה לו? היה שם גן מאחורי הבית. בא מלאך המות ועלה וניער באילנות. יצא דוד לראות, היה עולה במדרגה, נשברה המדרגה תחתיו ויצאה נשמתו ומת". מלאך המוות גרם לדוד להפסיק את לימודו, וכך הצליח לקחת את נפשו.
נדמה לעניות דעתי כי מדרש זה מגלם בחובו את תמצית היחס בין ההשגחה הפרטית להשפעת מקרי הטבע על הצדיק.
לפי הרמב"ם (מורה נבוכים ג', נ"א), מידת ההשגחה האלקית הפרטית החלה על האדם נגזרת ממעלתו. ככל שאדם גדול יותר, כן גדלה מידת ההשגחה עליו. ככל שאדם רחוק מה', כן גדלה חשיפתו להשפעת מקרי הטבע, ובמילותיו: "כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו".
האדם השלם יהנה מהשגחה פרטית תמידית כל עוד דעתו נתונה לבוראו. אך במידה שיסיח דעתו מבוראו, ולו באופן מקרי, עשוי גם אדם גדול שכזה להיות נתון ליד המקרה, ובלשון הרמב"ם (שם): "והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהאלוה תמיד תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהאלוה קצת עתים – תהיה ההשגחה בו בעת חשבו באלוה לבד ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו".
כאשר האדם השלם מסיח דעתו מבוראו, אין ההשגחה סרה ממנו כליל, כי אם תוקפה קטן: "ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו, בעת עסקו, שכל בפועל."
חשוב להבהיר, כי הסחת הדעת אינה בשל חטאי הצדיק חלילה. די בחוסר תשומת לב רגעי כדי להביא לאבדן ההשגחה הצמודה, וזו ניתנת לשיחזור – במידה שישוב הצדיק וימקד תודעתו בבורא, כפי שמסביר הרמב"ם: "ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב, והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב".
ריחוק מה' גורר אחריו התרופפות ההשגחה הפרטית על האדם, וכגודל הריחוק כן גודל השפעת מקרי הטבע על האדם: "ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו יהיה עוצם הרעה" (שם).
לאור הסבר הרמב"ם ניתן להבין את המדרש בו פתחנו. דוד המלך, האדם השלם, מבין היטב כי דבקותו הטוטאלית בה' מונעת את השפעת מקרי הטבע עליו, עד כי ביכולתו לדחות אפילו את מועד מותו הטבעי באמצעות השקדנות בתורה.
מלאך המוות איננו יכול לדוד, ומשכך מייצר הסחה. דעתו של דוד מוסטת מלימוד התורה בשל עניין של מה בכך – רעש האילנות בגינה. אין בכך, חלילה, משום חטא, ברם הפרעה רגעית זו משפיעה על מידת ההשגחה הפרטית ממנה נהנה דוד עד כה – והוא חשוף, ככל האדם, להשפעת הטבע, ומלאך המוות יכול לקחת את נפשו.
האופן בו מוצא בסופו של דבר דוד המלך את מותו סימבולי למדי: "נשברה המדרגה תחתיו ויצאה נשמתו ומת". הסמליות שבמדרש ברורה – אדם גדול מוצא את מותו בשל נפילתו ממדרגתו (והשווה, בין היתר, לסיפורו של רב רחומי בכתובות ס"ב:, אשר מרוב שקדנות בתורה, שוכח לשוב לביתו בערב יום הכפורים, כאשר הגג עליו הוא יושב נשבר תחתיו והוא נופל אל מותו: "יתיב באיגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה").
המדרגה בה היה נתון דוד המלך היתה כה גבוהה, כמעט על אנושית, עד כי די היה בחוסר קשב רגעי מצידו של דוד כדי לאבדה.
סיכומם של דברים, ממדרש זה עולה מסר עצום לפיו מידת מעורבותו של הקב"ה בחיינו הינה נגזרת של בחירתנו לערבו בהם, ויה"ר שנזכה.
תש"ע
