בין שרי לשרה

"ספר הישר", ספר בראשית, שעיקרו תיאור חייהם של ה"ישרים", אבות ואמהות האומה, עשוי ללמדנו פרק מאלף בהליכות עולמים, בדרך הראויה שיבור לו האדם (כדברי הנצי"ב בהקדמתו לספר). אכן, לימוד פשט הכתובים מעורר קשיים לא מעטים. המחלוקת שנתעוררה בשנים האחרונות בפולמוס "התנ"ך בגובה העיניים", משקפת פרובלמטיקה זו: האם עלינו לקבל את התיאורים עזי המבע שבמקרא כפשוטם, או שמא עלינו להוציאם מפשוטו של מקרא ובלבד שלא נגיע לידי שפיטת אבות ואמהות האומה בעינינו, עיני הדיוטות. למותר לומר, שאף בקרב הפרשנים המסורתיים ניכרות גישות שונות בעניין זה.
דוגמא לכך ניתן למצוא בהתייחסות הכתובים לדמותה של שרה אמנו. לפי פשט הכתובים, נתפשת שרה בראשית הדרך כדמות שקטה, פאסיבית, נגררת, דוממת. כמין "חפץ" נייד, המיטלטל מהכא להתם. כמרבית נשות המקרא, היא ניצבת בצד הדרך, טפלה, כמעט דחויה.
אין לה זהות משלה. היא תלויה באחרים: "ויקח אברם ונחור להם נשים, שם אשת אברהם שרי" (יא, כט). אפילו בהירארכיה המשפחתית היא נמנית רק לאחר הזכרת הנכד הצעיר ממנה לוט: "ויקח תרח את אברהם בנו, ואת לוט בן הרן בן בנו, ואת שרי כלתו, אשת אברם בנו" (יא, לא). שרי היא "אשתו של", "כלתו של תרח", אך לא דמות עצמאית, העומדת על רגליה-שלה, בזכות עצמה (אלא אם כן נדרש הכתוב לתיאור מסכנותה ועקרותה – יא, ל).
כך גם בהליכה לארץ כנען. שרה, "אשתו של", "נלקחת" עם כל שאר הרכוש: "ויקח אברהם את שרי אשתו… ואת כל רכושם אשר רכשו" (יב, ה).
מעמדה הנחות של שרה מובלט בפרשת הירידה למצרים, שפשוטה עשוי להחריד כל לב. אברהם מדבר על ליבה של שרה, משבח את יופייה שעד כה לא נודע לו ("הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את" – יב, יא, וכפירוש רש"י, על פי מדרש חז"ל: "עד עכשיו לא הכיר בה(!) מתוך צניעות שבשניהם"). אכן, מיד בסמוך מצווה הוא אותה שלא תאמר את האמת ("אמרי נא אחתי את" – יב, יג), והכל, כביכול, למען האינטרס שלו: "למען ייטב לי בעבורך ("יתנו לי מתנות(!) – רש"י), וחיתה נפשי בגללך". שרה אינה מדברת. הוא נותרת באילמותה.
לפי פשוטו של מקרא, התוכנית הצליחה מעל למצופה. שרה "נלקחת" – משל הייתה כלי המיטלטל מיד ליד – "בית פרעה", ואילו "לאברם היטיב בעבורה, ויהי לו צאן, ובקר, וחמורים, ועבדים, ושפחות, ואתונות, וגמלים" (יב, טז).
המקרא מאריך בתיאור הונו העצום של אברהם, "בעבור"-בזכות שרה הנמצאת בשבי בבית פרעה, אך שותק לחלוטין בתיאור סבלה. על דרך ההמעטה, נקל לשער, שהישארותה בבית פרעה, אישה יחידה, זרה, בת ארץ אחרת, בין המון גברים, נתונה לחסדי פרעה בעל המרות ולחסדי עבדיו בארמונם-הרמונם, לא הייתה מן החוויות המרנינות ביותר. בשונה מהפרשנים (דוגמת הרד"ק על אתר), שביקשו ללמד סניגוריה על אברהם, לא חושך הרמב"ן, מגדולי הפרשנים בכל הדורות, במילותיו. עד כדי כך, שהוא תולה במעשי אברהם את עונש גלות ישראל במצרים(!): "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו…. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב, עוון אשר חטא… ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים וביד פרעה".
רק הנגעים הגדולים שבאו על בית פרעה הצילו את שרה מאונס ועינויים. אך גם כאשר פרעה מגלה את הדבר, הוא מדבר רק עם אברהם. שרה, מוקד הדברים ונושאם, נותרת אילמת. קולה אינו נשמע.
כך בראשית הדרך. אכן, למן סוף פרשת לך-לך ואילך, כבר נגלית לעינינו שרה באור שונה לחלוטין. אישה עצמאית, בעלת נכסים, גברת הבית, אקטיבית, יוזמת, מצוָוה, פוקדת, כמעט שולטת באישה: "ותאמר שרי אל אברם: הנה נא עצרני ה' מלדת, בא אל שפחתי אולי אבנה ממנה, וישמע אברם לקול שרי" (טז, ב). סדר התפקידים במשפחה מתהפך. שרה הכנועה, הצייתנית, האילמת, שבראש הפרשה, הופכת להיות דמות אסרטיבית, המנהלת ביד רמה את ביתה. לא ייפלא אפוא שבשלב זה של חייה אין היא נמנעת מגירוש שפחתה מביתה. לימים אף תצווה על אישה אברהם (משל אינה רוצה ל"לכלך ידיה" במילוי פקודה זו) לגרש גם את הגר, גם את ישמעאל (כא, י).
מהפך זה בדמותה של שרה, מדמות פסיבית, כנועה וצייתנית, לדמות אקטיבית, פועלת ומפעילה, הותיר את רושמו גם בהבטחת ה' לאברהם, ובשינוי שמה: "ויאמר אלקים אל אברם: שרי אשתך, לא תקרא את שמה שרי, כי שרה שמה". לא עוד "שרי" ולא עוד "אשתך", אשתו של…, כלתו של…, טפלה לתרח, לוט ואברהם; לא עוד "שרי" – רכוש אישי של אברהם, "שרי לי ולא לאחרים" (רש"י), אלא "שרה", דמות עצמאית, השוררת בביתה, עומדת על רגליה שלה, וראויה להיות אֵם האומה, בזכותה-שלה ולא בחסדי אחרים.
מהפך זה משקף במידה רבה תהליך שאנו מצויים בעיצומו, של שינוי מעמד האישה בעולמה של יהדות בימינו. מדמויות שוליות, דחויות, פאסיביות, אנונימיות, טפלות לבעליהן, הפכו רבות מהנשים לדמויות אקטיביות, אסרטיביות, למדניות, בוחרות ונבחרות לתפקידים ציבוריים. נשים העומדות על רגליהן-שלהן ותובעות את זכויותיהן. בלימוד תורה, בקיום מצוות, בחיי הנישואין ובחיי החברה והכלכלה. מהפך זה, המשתלב בתופעה כלל-עולמית, מציב שאלות לא פשוטות ליראי ה', ואף תובע לא אחת מחיר כבד מהחברה היהודית הפטריארכלית, המסורתית והשמרנית. אכן, אם יתנהל מתוך שיקול דעת ואחריות, בנתיבות שמאפשרת לו ההלכה היהודית, סופו שיביא לחברה בריאה יותר, צודקת יותר, שוויונית יותר, שבה מוכָּרים הכל – נשים וגברים כאחד– כברואי בצלם אלוקים, החייבים וזכאים – כל אחד מהם, בזכות ולא בחסד – לחירות, כבוד והדר.
תשס"ז