הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)חג החנוכה מציף מחדש את עולם הדימויים של "מתייונים" ו"חשמונאים", ובעזרתם של דימויים אלה מתחלק העולם לרעים ולטובים. חלוקה זו מסייעת מאוד לאדם המבקש להגדיר את זהותו בתור שומר חותם הקודש של פך השמן הטהור, ולשמוח על ההבדלה שבין הקודש ובין החול, בין האור ובין החושך. המינוחים הולכים ומחלחלים, וחלוקת האומה לשני מחנות מתעצמת.
התופעה של "מדינת תל אביב" ו"מדינת ירושלים" הולכת וגוברת. יותר ויותר חילוניים נוטשים את ירושלים מכוח חלוקה זו, והמציאות הכלכלית המתבטאת במחירי הדירות רק מגבירה את השינוי הדמוגרפי שבעיר הקודש. יותר ויותר דתיים נוטשים את תל אביב, ומספר בתי הכנסת הנטושים אך מלמד על המציאות המרה הזו. הצדדים כמובן מאשימים האחד את השני – העולם החילוני מאשים את העולם הדתי בכך שהוא הופך את ירושלים למקום בו אדם שאינו שומר תורה ומצוות אינו יכול לחיות בו, ואילו שלומי אמוני ישראל מטיחים בתגובה כי אלו דמעות תנין, כי בדיוק אותו תהליך מתחולל בתל אביב, רק לכיוון ההפוך, ולא מצאנו את זעקות השבר מוצאות אוזן קשבת. הטחת ההאשמות הדדית, כמו גם הצדק היחסי בכל אחת מהן, מאפילה על הבעיה האמיתית: התוצאות.
התוצאות החמורות הן שאנו עלולים להתדרדר עוד ועוד למציאות של שני עמים. לוח השנה בשתי ה"מדינות" שונה – כאן הלוח העברי וכאן הלועזי; השפה שונה: כאן הרבה אנגלית וכאן הרבה יידיש; תרבות החיים שונה – כאן עיר ללא הפסקה וכאן והגית בו יומם ולילה. כל אלה היו יכולים להיות גורם מבורך, היונק מהשמחה על הגיוון ועל העושר התרבותי. ברם, ההכרה ההדדית בלגיטימיות הולכת ונעלמת, ומדובר יותר בשפה של מלחמה ומאבק ולא בשפה הראויה להתנהל בין אחים. כואב לומר זאת, אולם אפשר שחסד עשה עמנו ריבונו של עולם בכך שבעיני אויבינו כולנו בני אב אחד נחנו, ועל כן אנו מתאחדים יחסית מולם, אולם הסכנה כי הם נכנסים היום בסדק שבין שתי ה"מדינות" מצטרפת לנזקים הגדולים המתדרדרים לפילוג.
במסגרת לימוד ספר מלכים בישיבת פתח תקווה ציינתי בפני הבחורים כי הביטחון בדבר היותו של עם ישראל מאוחד אינו עומד במבחן העובדות בשעה שאנו עוסקים בימי התנ"ך. הדברים אינם מובנים מאליהם. אמנם, מאז התבטלה חלוקת השבטים, וחיינו כולנו בברית גורל לאורך הגלות, ואפשר להאמין ולבטוח כי יסודות האחדות חזקים היום הרבה יותר, אולם ההיסטוריה האנושית המלמדת על האפשרות הנוראה של התדרדרות למלחמת אחים צריכה לגרום לנו לעצור הרבה הרבה לפני קצה המצוק וסכנת הנפילה למצוק.
מה אפוא אנו צריכים לעשות ? אנו צריכים לפתח לעצמנו משנה הפוכה מזו המחלקת את העולם ל"טובים" ו"רעים", "מכבים" ו"מתייונים". העולם עמוק יותר, מורכב יותר ועשיר יותר; אנו קרואים להמשיך את משנתו של הרב קוק זצ"ל אשר התנגד למידור ולכניסה להגדרות – "דתיים", "חרדים", "חילוניים" – אלא לקבל את עיקרון הרצף, ולראות בכל אחד את מקומו על הרצף בצורה המיוחדת לו; אנו ראויים לאמץ עמדה ענוותנית יותר שאינה מייחסת לעצמה את האמת כולה, כי אם מכירה גם בחסרונותיה, ואלו מונעות ממנה להתנתק מקבוצות אחרות שלהם אותם דברים החסרים לה עצמה; ובעיקר – ללמוד את שפת הוויתור, הרתיעה לאחור, פינוי החלל הפנימי לכניסת עולמות אחרים.
אם ירושלים תהפוך למקום בו חילוניים לא יוכלו לחיות – היא לא תהיה עיר הקודש של כלל ישראל, אלא חלק ממגורי כתות מדבר יהודה המודרניות; אם תל אביב תתעלם מזהותה היהודית ותאמץ רק את תדמית העיר הבינלאומית הפלורליסטית – היא תעצים את אותו פילוג מסוכן, ושינויים דמוגרפיים המתרחשים במדינת ישראל עלולים להביא את תל אביב לדמותן של ערי החוף הרומיות וההלניסטיות. רק אימוץ שפת "את אחי אני מבקש" והפסקת חלוקת העולם לחושך ואור תציל אותו מהחורבן הנורא של האומה, ותאפשר את הברכה המרובה הנובעת דווקא מכוח היות האומה הישראלית מגוונת ועשירה.
תש"ע
